1080

שאירעו בחודש זה), ולכן קוראים לחודש בשם מנחם אב (או אפילו בשם מנחם לבד) - מבקשים מהקב"ה, שיהיה "מנחם" (את עניני) "אב". אבל מצינו, שהשם "אב" הוא גם למעליותא, ואדרבה, הוא מרמז על דרגה נעלית יותר מהשם "מנחם" סתם. כמ"ש רז"ל3 על הפסוק "אנכי אנכי הוא מנחמכם": "דרכו של אב לרחם כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקב"ה אנא עביד דאב ודאם" (אני יעשה גם כאב וגם כאם). משמע מזה, שהשם "מנחם" מורה על דרגת הבינה (אם) שחכמה (אב) נעלית הימנה.

נמצא, שבשם החודש ישנם שלושה ענינים: א) "אב" לגריעותא, ב) מנחם - בינה, ג) אב (דרכו של אב) - חכמה.

זו ההבדל שבין נחמה לרחמים הוא:

נחמה קשורה עם החסרון שעליו בא הנחמה*, כלומר, שגם לאחר הנחמה מורגש הלא-טוב שבהפסד. אלא

מטות שיחות 1

שענין הנחמה הוא, שמוצאים בשכל טעמים מסויימים בהם אפשר לנחם אותו, עד שאפילו מוצאים טעם, שיקבל את הדבר בשמחה, אבל החסרון עדיין נמצא*, אלא שגם את היפך הטוב מקבלים בשמחה.

לכן בניחום אבלים ר"ל הדין הוא, שלאחר שעובר זמן הנחמה, אסור לנחם את האבל>, שכן מאחר שכבר אינו שרוי במצב של צער, אסור לנחמו ועל ידי זה לעורר את הצער (שכן כאמור, נחמה קשורה בצער). ולכן לכאורה לאחר תחיית המתים לא יהיה מקום לענין הנחמה, כי אז, לאחר התחי', יהיה אז ומחה הוי' דמעה גו'3.

אבל לא כן הוא, ענין הרחמים: רחמים פועלים שמתמלא כל החסרון, ובמילא בטל הצער לגמרי. שלכן אפשר לומר בדרך אפשר, שהו הביאור שתחיית המתים תבוא מבחינת הרחמים, כמאמר* "מחיה מתים ברחמים רבים", שכן מצד רחמים רבים לא שייך כלל ענין המיתה והירידה כו'.