384

שיחה א

פרשת תצא

א. פרשתנו מתחילה בפסוק: כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו.

תוכן הדבר ברוחניות - הוא:

"אויביך" הם הגוף והנפש הבהמית - כפי שמפרש אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה' - שהרי הם האויבים האמתיים של האדם, ויש לצאת למלחמה עליהם.

נכון, אמנם, שאין הכוונה לשבור אותם, כי אם "לבררם", אך בכל זאת כרוך הדבר במלחמה, שכן אין הם נותנים לבררם, וזו מלחמה קשה, שכן הנפש הבהמית - אקדימא טענתיה?.

על כך נאמר: כי תצא למלחמה, יש רק לצאת למלחמה, ואז ישנה הבטחה: "ונתנו ה' אלקיך בידך" - אתה תנצח אותו ולא להיפך, ח"ו, ויתרה מזו - יתוסף לך, ושבית שביו, אלו ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים, "ורב תבואות בכח שור".

(משיחת ש"פ תצא, תשי"ד)

ב. בענין מצות עשיית מעקה - שאלני אחד במכתב: הטעם למעקה הוא משום סכנה, ככתוב: "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו", והרי הרמב"ם פוסק3 שעל מצוה שמשום סכנה אין מברכים, ואילו

באותו פרק עצמו3 פוסק הרמב"ם שבשעת עשיית מעקה יש לברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה.

בפשטות יש מקום להסביר: לפי שאת הענין של "ולא תשים דמים בביתך" ניתן להסדיר בדרכים אחרות, ולא ע"י עשיית מעקה, משום שחובת עשיית מעקה ישנה רק כשהבית גבוה מהקרקע יו"ד טפחים*, ישנה, איפוא, אפשרות להנמיך את הגג או להגביה את קרקע רשות הרבים, כן ישנה אפשרות לעשות את הגג משופע כך ש"לא תשים דמים בביתך" יבוא על תיקונו, ובכל זאת אין לו המצוה של מעקה, לפיכך יש לברך בעשיית מעקה, שכן יש כאן ענין נוסף על "ולא תשים דמים בביתך".

ברם, אין הסבר זה מספק די הצורך, שכן אם כל טעם עשיית המעקה הוא משום סכנה, חוזרת הקושיא למקומה: הרי על כגון דא אין מברכים.

אלא שלאמתו של דבר הרי "ועשית מעקה לגגך" ו"ולא תשים דמים בביתך" מהוים שני ציוויים נפרדים. "ולא תשים דמים בביתך" אינו נימוק לעשיית המעקה.

הוכחה לדבר: הרמב"ם קובע כלל בשרשי המצוות% שטעמי המצוות אינם