201

8 לקוטי ישראל היא גם ליהודי הנמצא בקצה העולם שלא ראה אותו מעולם ולא היה לו כל מגע אתו.

כשיהודי עומד להתפלל, ופירוש הדבר שכבר השלים את כל ההכנות הדרושות לפני התפלה והנו מוכן כבר לעמוד בתפלה, והרי בעצם עניץן ההתיצבות לתפלה, ובפרט לאחר ההכנות שלפני התפלה, מתעלה האדם מאד, משום שהוא מנתק עצמו מכל עניניי העולם ומתיצב לפני הקב"ה9.

ועלול הוא אז לחשוב: "מה לי וליהודי שעדיין אינו מוכן לתפלה, ואפילו לא להכנות לתפלה, יהודי ירוד", אומרים לו שמצות אהבת ישראל היא אף ליהודי שבקצה האחר של העולם, בקצה האחר של עולמו ברוחניות.

יתרה מזו נאמר לו, שמצות אהבת ישראל היא אף לזה שלא ראה אותו מעולם - כלומר, אפילו בטרם החל בהכנותיו לתפלה - ומעולם לא היה לו מגע אתו, שהלה רחוק ממנו לאין ערוך אף בטרם החל בתפלה שאז נשמתו (אינה אלא) באפן?י.

ואין זו רק מצוה של אהבת ישראל שהיא יסוד כל התורה, הדבר נוגע גם לתפלתו שלו, להתעלותו שלו, אהבת

פקודי

ישראל היא ההכנה וההקדמה לתפלתו הוא.

הטעם לכך הוא משום שסדר ההעלאה הוא שיש להעלות מן הנמוך ביותר, כפי שידוע'3 המשל לבנין שמרימים אותו במנוף.

ופשוט הדבר, שגם בנפשו, עליו לקחת לא רק את ה"בצלאל" שבנפש כי אם גם את ה"דן" הירוד שבנפשו. עליו להתפלל בכל כוחותיו יחד, ולעשות מכולם משכן להקב"ה.

יא. זה, איפוא, הענין של שמנה עשרה הברכות שכנגד ח"י פעמים "כאשר צוה" הנאמרות במשכן שני, כשמוזכר גם אהליאב, שכן תכלית הכוונה היא לעשות משכן גם מעניני "אהליאב" וכן בתפלה יש להעלות גם את "אהליאב".

יב. כשם שבמשכן באה על ידי ההעלאה מלמטה למעלה (ובפרט בענין הקרבנות שבמשכן שהוא אחת העבודה העיקריות שבמשכן) - לאחר מכן - ה"המשכה" מלמעלה למטה, "ושכנתי בתוכם" ("ריח ניחוח"), ושתיהן - ההעלאה וההמשכה - יצרו את "כאשר

צוה", "צוה" מלשון: צוותא, התקשרות והתחברות הדברים הגשמיים עם עצמותו, חיבור נברא ובורא.