28

תש"י ותש"ר (דתש"י מצותן רק מעשה הקשירה, ואילו תש"ר היא מצוה תמידית, "שיהי' מונח") — בפנימיות הענינים:

בנוגע למדות שבלב, הרי אין לבו של אדם (בינוני — שהיא מדת כל אדם) ברשותו "להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת"⁶¹ (דצדיקים דוקא לבם ברשותם⁶¹), ולכן אין מצות תש"י — דהיינו שעבוד תאוות הלב — "שיהי' מונח", כ"א רק מעשה הקשירה, זאת אומרת, דאע"פ שאין האדם יכול להפוך את לבו מתאוות לבו לאהבת ה' באמת, שיהי' משועבד בתמידיות לאהבת ה', מ"מ עליו לקשור את לבו, בדרך אתכפיא, לשלוט על עצמו שלא להוציא תאוותו מן הכח אל הפועל⁶².

משא"כ בנוגע למוחו, הרי "מוחו ברשותו"⁶¹ של כאו"א מישראל, ש"יכול להתבונן בו בכל אשר יחפוץ"⁶¹, ולכן מצות תש"ר היא "שיהי' מונח", היינו שיהי' משועבד באופן תמידי לעבודתו יתברך.

אבל אעפ"כ, כדי לקיים מצות תש"ר צריכים גם לענין דתש"י, "כל זמן שבין עיניך יהו שתים", כי כדי שעבודת המוח תהי' כדבעי, מוכרח שגם לבו יהי' "קשור" ומשועבד (עכ"פ בדרך אתכפיא) במשך כל היום, כמובן בפשטות, שאם לא יהי' שולט על תאוות לבו, הרי זה יבלבל לעבודת המוח כו'.

ז. ובעומק יותר יש לומר, שהחילוק בין שני הענינים בתש"י ותש"ר — דלגבי מעשה ההנחה הם שתי מצוות, ולענין "שיהי' מונח" הם כמו מצוה אחת (כנ"ל סעיף ג) — הוא משום שהן שתי דרגות בעבודת ה'⁶³:

מבואר בכ"מ⁶⁴, שיש ב' דרגות במוחין — חיצוניות המוחין ופנימיות המוחין, שההבדל ביניהם הוא: אע"פ שהמוח שליט על הלב⁶⁵, וההתבוננות בגדולת ה' מולידה בלב אהבת ה' ויראתו (כמבואר ברמב"ם⁶⁶), יש חילוק בין חיצוניות השכל ופנימיות השכל באופן השפעתן על מדות שבלב:

השפעת חיצוניות השכל על המדות היא בדרך פעולה, דלאחרי שהאדם מבין ומשיג בשכלו גדלות ה' ("וידעת"⁶⁷) צ"ל עבודה נוספת לפעול הולדת מדה שבלב ("והשבות אל לבבך"⁶⁷), שזה בא ע"י התעסקות מיוחדת מצד השכל שבראש, להתלבש ב"עולם המדות" ולעורר רגש שבלב. ומובן, שלגבי דרגת השכל עצמו ה"ז ירידה;

משא"כ השפעת פנימיות השכל, הקשורה עם עצם הנפש, הרי היא בכל חלקי האדם בדרך ממילא, כי השגת איזה דבר מצד פנימיות השכל היא באופן שהאדם נדבק בזה בכל מציאותו, באופן שהמדות נגררות בדרך ממילא אחרי ההשגה.

וזהו החילוק בין שני האופנים בתש"י ותש"ר: