123

א) גבול וקצה (סוף) השטח, היינו הקו המפסיק בין שני השטחים. כלשון רש"י עה"פ¹⁴ "והגבלת את העם" — "קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה", וכן "לא תסיג גבול רעך"¹⁵ — "שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור כו'".

ב) השטח עצמו שבתוך הגבולים. כמ"ש גבי מכת צפרדע¹⁶ "אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים", שהכוונה בזה לכל ארץ מצרים (ולא רק על גבולי הארץ סביב). וכן "ולא יראה לך שאור בכל גבולך"¹⁷, היינו כל רשותו של האדם. וכן צריך לפרש בעוד כו"כ מקראות¹⁸. וכן מצינו גם בלשון רש"י, כמו בפרשתנו בפירוש הכתוב¹⁹ "למטות אבותיכם תתנחלו", פרש"י "בשנים עשר גבולין כמנין השבטים", שפירושו י"ב חלקים שטחים (ולא המצרים של י"ב חלקי הארץ).

[ואין זו סתירה לפירושי רש"י הנ"ל ד"כל גבול" הוא "לשון סוף וקצה", כי כוונת רש"י במקומות הנ"ל היא רק לפרש לשון "גבול", שהיא "לשון קצה וסוף", אבל בכמה מקומות בקרא פירוש תיבת גבול הוא השטח שבין הקצוות, שנק' "גבול" להיותו בתוך הגבולות שבקצהו].

וזהו שדייק רש"י ונקט כאן לשון "מצר" דוקא, כי בפרשת גבולות הארץ, בא הכתוב לתאר את מקומו המדוייק של הקו המפסיק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ, וכמו שהכתוב מתאר בפרטיות אופן הילוך קו הגבול לכל הד' רוחות, ולכן נקט רש"י לשון "מצר" דוקא, להדגיש שכאן אין הכוונה לשטח שבתוך הגבול, אלא לגבול עצמו, וכפירוש לשון "מצר" — דבר המצר ומגביל, והיינו מצרני הארץ.

ג. עפ"ז מיושב בפשטות הדיוק והשינוי בלשון רש"י בפסוק²⁰ "וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול", וז"ל: "וגבול ים — ומצר מערבי מהו. והי' לכם הים הגדול — למצר. וגבול, הנסין [האיים] שבתוך הים אף הם מן הגבול כו'". שבב' הד"ה הראשונים מדייק רש"י לשון "מצר", ובד"ה הג' נקט לשון הכתוב "מן הגבול".

וע"פ הנ"ל מובן הדבר, כי מ"ש "וגבול ים" היינו המצר המערבי, והים הגדול הוא המצר (שמן הים ולפנים "המצות נוהגות"). אבל מ"ש אח"כ "וגבול" שבא לרבות "הנסין שבתוך הים", אין הכוונה בזה לתאר את המצר של א"י, דהנסין אינם המצר עצמו, אלא שמיתורא דקרא למדים שגם הנסין שבתוך הים הם בכלל ארץ ישראל (כאילו הם בתוך גבולי הארץ), שהמצות נוהגות שמה. ולכן נקט רש"י ל' "גבול", שפירושו (לא מצר הארץ, אלא) השטח שבתוך הגבולים.