שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ט

137

בס"ד. שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. בנוגע לשבת חול המועד סוכות – הנה מקריאת היום בתורה יש למצוא את הענינים שנוגעים ליום זה, וכמדובר כמ"פ שקריאת התורה בבוקר נוגעת ונמשכת על כל היום.

ולהעיר, שכשם שהוא בתורה כן הוא גם במצוות, שהמצוות שמקיימים ביום זה נמשכים על כל היום; אבל, הסדר הוא, שלכל לראש מתחילים מהתורה, ואח"כ באים לענין המצוות, הן מצד סדר היום, והן מצד תוכן הענין, כמארז"ל ¹⁰¹⁸ "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (וכפי שמבאר רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה ¹⁰¹⁹ ), היינו, שכללות ענין המצוות נמשך מהתורה, ולכן צ"ל תחילה ענין התורה, ורק לאח"ז יכול להיות ענין המצוות.

[ואף שסדר היום הוא באופן שקריאת התורה היא בהמשך היום, ויש כמה מצוות שעושים לפנ"ז – הרי הא גופא שיודעים שבמשך היום תהי' הקריאה בתורה, נחשב כבר להתחלת היום בתורה.

וע"ד שמצינו בנוגע לחג השבועות, זמן מ"ת, שבנ"י פעלו את הענין דמ"ת עי"ז שעמדו בתנועה של מס"נ בהקדימם נעשה לנשמע ¹⁰²⁰ , ועי"ז המשיכו את כח המס"נ שבתורה – אף שענין המס"נ גופא נעשה ע"י התורה שבה נתגלה ה"רז" דמס"נ, והרי עדיין לא ניתנה התורה].

וכללות הענין בזה – כפי שרואים בנוגע לאדם התחתון (ומזה מובן גם בנוגע לאדם העליון):

בנוגע למעשה האדם – הנה כדי שהמעשה יהי' באופן מתוקן, הרי זה רק לאחרי שענין זה הי' תחילה במחשבתו, שאז יכול להיות נמשך גם למעשה בפועל, ובאופן שהמעשה יהי' כדבעי למהוי. וכן בנוגע לדיבור, הן הדיבור לעצמו, והן הדיבור להזולת – שתחילה צ"ל ענין המחשבה, ולאח"ז יכול להיות נמשך בדיבור, ועד שמזה יבוא ענין המעשה כפי הראוי.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע למעשה בכלל, כן הוא בנוגע

138

למעשה המצוות – שכדי שיהי' מעשה המצוה כדבעי, צ"ל תחילה ענין המחשבה והדיבור, שזהו כללות ענין ההבנה והשגה שבתורה (מחשבה), וכן ענין הדיבור שפועל תוספת הבנה והשגה, כמובן מדברי המשנה ¹⁰²¹ שמהדברים שהתורה נקנית בהם הם "דבוק חברים" ו"פלפול התלמידים", שזהו מצד ההוספה בהבנה והשגה שנעשית ע"י הדיבור, ובזה גופא – לא רק דיבור עם "חברים" שבערכו (שלכן נקרא בשם "חבר"), שבשבילם אינו צריך לצמצם ולהוריד את השכל למטה כ"כ, אלא גם עם "תלמידים" שהם למטה ממדריגתו, שבשבילם צריך לצמצם ולהוריד את השכל למטה ביותר, ודוקא עי"ז ניתוסף אצלו בהבנה והשגה בעומק ועריבות ("געשמאַק") יותר, כמארז"ל ¹⁰²² "מתלמידי יותר מכולן";

ועד"ז כדי שקיום המצוות יהי' כדבעי, צ"ל תחילה הבנה והשגה ועריבות אמיתית בענין זה, כך, שכל הכחות שלו יהיו חדורים בענינה של מצוה זו, שכן, אע"פ שידוע ¹⁰²³ שקיום כל המצוות צ"ל כמו קיום החוקים, באופן ד"חוקה חקקתי כו'" ¹⁰²⁴ "ואין לך רשות להרהר אחרי'" ¹⁰²⁵ , הנה כדי לקיים הציווי "כל חלב להוי'" ¹⁰²⁶ , בהכרח לנצל את כל כחותיו, עד לכח ההבנה וההשגה, ולכן צ"ל קיום המצוות מתוך הבנה והשגה, ודוקא ע"י ההבנה וההשגה שבתורה, יכול להיות קיום המצוות כדבעי למהוי.

ומזה מובן גם בנוגע לעניננו – שמצוות היום נמשכות מהקריאה בתורה שביום זה.

ב. בשבת חול המועד קורין בתורה "פסל לך וגו'" ¹⁰²⁷ – שזהו התיקון על מעשה העגל שהי' לפנ"ז, ועל זה אמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וגו'"10, ועי"ז פעל משה רבינו את הענין ד"סלחתי כדברך" ¹⁰²⁸ – ביוהכ"פ (אע"פ שפסוק זה נאמר בתורה בנוגע לחטא המרגלים) ¹⁰²⁹ .

ובהמשך לזה באה ההפטרה של שבת חול המועד סוכות – בענין מלחמת גוג ומגוג ¹⁰³⁰ , שהנקודה הפנימית שלה – ענינו של משיח (שזהו הנצחון של המלחמה).

139

וכאן רואים את נקודת ההשתוות של קריאת התורה וההפטרה – ביטול והפיכת ענין בלתי רצוי.

ג. והנה, בנוגע להפטרה דשבת חול המועד – כותב רבינו הזקן בשו"ע ¹⁰³¹ : "בשבת שחל בחול המועד של פסח מפטירין העצמות היבשות ¹⁰³² , ובשבת של חול המועד סוכות מפטירין במלחמת גוג ומגוג, לפי שתחיית המתים עתידה להיות בניסן, ומלחמת גוג ומגוג בתשרי".

והענין בזה ¹⁰³³ :

החילוק בין ניסן לתשרי הוא – שבחודש ניסן לא נגמר עדיין גידול התבואה, אלא רואים רק ברכתו של הקב"ה על ששת החדשים שיהיו גשמי ברכה וכו', שזוהי הנתינת כח מלמעלה בנוגע לזריעה, שתהי' בה ברכת ה' באופן שתהא הצמיחה "מאה שערים", כמ"ש ¹⁰³⁴ "ויזרע גו' וימצא גו' מאה שערים ויברכהו ה'" ("שאמדוה – למעשרות – ועשתה על אחת שאמדוה מאה"); משא"כ חודש תשרי, שבא לאחרי עבודת האדם מלמטה למעלה – "באספך מגרנך ומיקבך" ¹⁰³⁵ , ומובן, שאסיפת התבואה והפירות יכולה להיות רק לאחרי ובמקום שבו היתה הזריעה והנטיעה כו'.

וחילוק זה הוא גם בנוגע לדברי ימי ישראל:

בחודש ניסן – הי' הגילוי מלמעלה למטה, מצד חסד העליון, ללא עבודת והכנת המטה, שהרי בנ"י מצד עצמם לא היו מוכנים לכך,

– כי לא הי' אצלם אלא ענין האמונה בלבד, אבל "לא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו" ¹⁰³⁶ , וגם לאחרי ש"נתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה .. שנאמר ¹⁰³⁷ מתבוססת בדמיך, בשני דמים"19, הרי זו עבודה שאינה בערך ליצי"מ (כמדובר פעם בארוכה ¹⁰³⁸ ) –

ועד כדי כך, שהקב"ה הוצרך לומר למשה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" ¹⁰³⁹ , כיון שאפילו משה רבינו, חכמה דקדושה, לא מצא טעם "מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים" ¹⁰⁴⁰ , עד שאמר לו הקב"ה: "דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים שיצאו

140

ממצרים"23 (כפי שידע הקב"ה בידיעה ברורה – שאינה בסתירה לענין הבחירה ¹⁰⁴¹ – שכך תהי' המציאות).

[ואף שחודש ניסן עתה אינו דומה לחודש ניסן הראשון , בעת יצי"מ, שאז הי' רק גילוי מלמעלה למטה, משא"כ עתה, שגם חודש ניסן בא לאחרי העבודה של כל השנה כולה ¹⁰⁴² – הרי ידוע שבכל חודש ניסן נמשך מלמעלה אור עליון ¹⁰⁴³ שאינו תלוי בעבודת המטה, ואינו בערך למה שיכולים לפעול ע"י עבודת המטה, להיותו אור נעלה ביותר שאין אתעדל"ת מגעת שם].

משא"כ חודש תשרי – הרי אדרבה: כל ענינו הוא מלמטה למעלה, שכן, חודש תשרי בא לאחרי הקדמת חודש אלול, ר"ת "אני לדודי (מלמטה למעלה, ועי"ז) ודודי לי" ¹⁰⁴⁴ , עד לסיומו בימי הסליחות, ולאח"ז באים ר"ה ויוהכ"פ, ועד לחג הסוכות, "חג האסיף" ¹⁰⁴⁵ , שבו נעשית אסיפת כל עניני העבודה דר"ה, עשי"ת ויוהכ"פ, וד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, ובאופן גלוי, שלכן ישנו אז ענין השמחה ¹⁰⁴⁶ .

ובהתאם לכך הוא גם החילוק בין ההפטרה דשבת חוה"מ פסח לשבת חוה"מ סוכות:

כיון שענינו של חודש ניסן הוא הגילוי מלמעלה למטה, לכן בשבת חוה"מ פסח מפטירין העצמות היבשות – כי, תחיית העצמות היבשות לא היתה מצד עבודתו של יחזקאל (שהי' כהן ונביא וראה את המרכבה ¹⁰⁴⁷ ), אלא באופן של המשכה מלמעלה (ממקום שטוב ורע הם בהשוואה), כמ"ש ¹⁰⁴⁸ "ונתתי בכם רוח וחייתם", בדוגמת הרוח שיתן הקב"ה בתחיית המתים – "הקיצו ורננו שוכני עפר" ¹⁰⁴⁹ – שתהי' לעתיד לבוא, בחודש ניסן;

וכיון שענינו של חודש תשרי הוא העבודה מלמטה למעלה, לכן בשבת חוה"מ סוכות מפטירין במלחמת גוג ומגוג – כי, ענין המלחמה קשור עם עבודת המטה, שלכן צריך ליקח כלי זיין וכו', אלא שזהו באופן ש"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" ¹⁰⁵⁰ , "כי הוא

141

הנותן לך כח גו'" ¹⁰⁵¹ , וכמו כללות עבודת האדם בקיום התומ"צ, שהיא עבודת המטה, אלא ש"הקב"ה עוזרו" ¹⁰⁵² .

ד. וההוראה מזה:

סדר השנה הוא – שלכל לראש בא ראש השנה שבאחד בתשרי, ורק לאח"ז באים לר"ה שבאחד בניסן שהוא "ר"ה למלכים" ¹⁰⁵³ (ואילו ר"ה שקשור עם כל אחד מישראל הוא באחד בתשרי); ובזה מודגש שהעיקר הוא העבודה מלמטה למעלה דוקא, אלא שאסור לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ¹⁰⁵⁴ , כי אם לידע שהכחות ניתנים מלמעלה, ובנוסף לזה יש צורך גם בעבודת המטה.

והרי זוהי שיטת חב"ד, שאין להסתפק בכך ש"צדיק באמונתו יחי'" ¹⁰⁵⁵ , "אל תקרי יִחְי' אלא יְחַיֶ'" ¹⁰⁵⁶ , אלא יש צורך בעבודת כל אחד שיתייגע בעצמו (והרי ענין היגיעה הוא כל ענין עבודת הבינונים ¹⁰⁵⁷ ) עם כח ההבנה וההשגה שלו.

– בודאי יש צורך באמונת חכמים, וכמו ביצי"מ, ש"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" ¹⁰⁵⁸ , "שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו .. לכתך ¹⁰⁵⁹ אחרי במדבר בארץ לא זרועה" ¹⁰⁶⁰ , וכמו"כ מודגש ענין האמונה בחג הסוכות, שהו"ע "צילא דמהימנותא" ¹⁰⁶¹ ; אבל נוסף לזה צ"ל גם ענין ההבנה וההשגה ¹⁰⁶² .

* * *

ה. בנוגע לענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים" ¹⁰⁶³ שישנו בכל עניני התומ"צ, הנה בנוגע לענינים הבלתי-רצויים אין זה באופן שחוזרים ונשנים כו', אלא רק מזכירים ברמז שבעבר הי' ענין בלתי רצוי, ואילו עיקר ההדגשה היא על התיקון וההפיכה לטוב. ולדוגמא – בקריאת היום: "פני ילכו" ¹⁰⁶⁴ .

ומזה מובן גם בנוגע להפטרה במלחמת גוג ומגוג – שעיקר

142

הכוונה בזה היא לא בנוגע למלחמה עצמה, אלא בנוגע לנצחון המלחמה כו'.

ו. וענין זה מודגש ביותר ביום השבת, שהרי "אין עצב בה" ¹⁰⁶⁵ , וכל ענינו הו"ע התענוג – "וקראת לשבת עונג" ¹⁰⁶⁶ .

ובהדגשה יתירה בשבת חול המועד:

ובהקדם החילוק בין ימות החול לשבת ויו"ט – שבנוגע לימות החול נאמר ¹⁰⁶⁷ "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", מצד ישוב העולם, משא"כ בשבת ויו"ט. ובנוגע לשבת ויו"ט גופא – "אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד" ¹⁰⁶⁸ – הנה יו"ט הוא "ממוצע" בין ימות החול לשבת, שאסור בכל המלאכות חוץ ממלאכת אוכל נפש (ובמילא תלוי הדבר בו – בהתאם לצורך שלו באוכל נפש), ואילו שבת אסור גם במלאכת אוכל נפש, "אלא יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'" ¹⁰⁶⁹ , וכיון שתורת אמת אומרת כן, הרי כן הוא באמת – ש"כל מלאכתו עשוי'".

אמנם, אע"פ שיום השבת הוא למעלה מענין המלאכה, הרי אמרו חז"ל ¹⁰⁷⁰ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שהאכילה של יום השבת היא מהטירחא של ימות החול, ונמצא, שביום השבת יש חלק שבו נכללת הטירחא והמלאכה של ימות החול, שעי"ז נעשית האכילה דשבת.

ובזה יש עילוי מיוחד בשבת חול המועד – שגם ימות החול שלו אינם חול סתם, אלא "חול המועד ", "מקרא קודש" ¹⁰⁷¹ , כך, שאין לו שייכות כלל לענין של מלאכה.

ומזה מובן, שכאשר נמצאים בשבת חול המועד, לא שייך כלל ענין בלתי-רצוי, אלא רק ענינים טובים, שפועלים תענוג כו'.

ז. אמנם, אמיתית ענין העונג הוא דוקא כאשר הענינים שנמשכים מלמעלה אינם באופן של "נהמא דכיסופא" ¹⁰⁷² , אלא ע"י עבודת המטה

143

דוקא, ובלשון חז"ל ¹⁰⁷³ : "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו" (ועי"ז ניתוסף שלימות גם בה"תשעה קבים" שמקבל מלמעלה ¹⁰⁷⁴ ).

וענין זה מודגש גם ביום השבת – שאע"פ ש"כל מלאכתך עשוי'", הנה "כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו .. נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" ¹⁰⁷⁵ , היינו, שבכל נקודה ונקודה שבמעשה בראשית יש לאדם העובד שותפות עם הקב"ה ¹⁰⁷⁶ .

ולכן קבעו בשבת חול המועד להזכיר בהפטרה ברמז ענין בלתי-רצוי – בשבת חול המועד פסח: "העצמות היבשות" (דאף שנאמר "ונתתי בכם רוח וחייתם", הרי מ"מ מזכירים שהיו "עצמות היבשות"); ובשבת חול המועד סוכות: מלחמת גוג ומגוג – שבזה מודגשת מעלת עבודת האדם בהפיכת הענין הבלתי-רצוי לטוב.

[ובזה גופא – לא רק בשבת חול המועד סוכות שבחודש תשרי, שענינו מלמטה למעלה, אלא גם בשבת חול המועד פסח שבחודש ניסן, שאף שענינו מלמעלה למטה, מ"מ, צ"ל בו גם ענין של עבודת המטה – שזהו ענין האמונה, שדוקא "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים", וכן בנוגע לתחיית המתים (ש"עתידה להיות בניסן"), ש"האומר אין תחיית המתים מן התורה .. כפר בתחיית המתים .. לא יהי' לו חלק בתחיית המתים" ¹⁰⁷⁷ , וטעם הדבר (דלכאורה איך יכול להשתנות דבר שהובטח ע"י נביא ¹⁰⁷⁸ ) – כי, ללא האמונה חסר בענין עבודת המטה].

ועי"ז ניתוסף עוד יותר בענין השמחה, ועד ששמחה פורצת גדר ¹⁰⁷⁹ – פורצת דייקא, ולא מבטלת, היינו, שיש מציאות של גדר, אלא שהשמחה פורצת זאת45.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה כו'.

* * *

ט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) שבחג הסוכות, "חג האסיף", אוספים את כל עניני העבודה דר"ה ויוהכ"פ – הרי מובן שאז נעשית גם ההמשכה מלמעלה ביתר הרחבה.

144

והכלי לזה הוא – ענין הצדקה, הן צדקה בגשמיות והן צדקה ברוחניות, ולכל לראש בפשטות – שאינו מסתפק בקבלת ההשפעה מהקב"ה לעצמו, אלא הוא משתף גם אחרים בהשפעות שמקבל מהקב"ה – "להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים כו'" ¹⁰⁸⁰ .

וכיון ש"כמים הפנים לפנים וגו'" ¹⁰⁸¹ , הנה כדי שההמשכה מלמעלה תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, צריכה גם נתינת הצדקה למטה להיות באופן שלמעלה מהגבלה, כמבואר בכ"מ ¹⁰⁸² שע"י הבל"ג דלמטה פועלים המשכת הבל"ג האמיתי דלמעלה.

וזהו שענין הצדקה צ"ל באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – לא רק מצד ענין התשובה, הן תשובה על חטאים, כמ"ש ¹⁰⁸³ "וחטאך בצדקה פרוק", שצריך להרבות בזה באופן שלמעלה מהגבלה ¹⁰⁸⁴ , והן עבודת התשובה באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" ¹⁰⁸⁵ , לבחי' הבל"ג דלמעלה, אלא גם בתור כלי להשפעה מלמעלה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

ולכן מצינו הדגשה מיוחדת בחג הסוכות בנוגע לענין הצדקה ¹⁰⁸⁶ , ומחג הסוכות נמשך ענין זה על כל השנה כולה ¹⁰⁸⁷ .

* * *

י. אע"פ שבחג הסוכות ישנם כמה ענינים וכמה מצוות, וכמסופר בגמרא ¹⁰⁸⁸ בנוגע לשמחת בית השואבה, ש"לא ראינו שינה בעינינו", כיון שהיו עסוקים במשך רוב היום בכו"כ ענינים, מ"מ, ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד התורה.

וכמו בנוגע לד' המינים, שאע"פ שהמובחר שבהם הוא האתרוג, שיש בו טעם ויש בו ריח, מ"מ, "לא מברכינן אלא על נטילת לולב .. הואיל ובמינו גבוה מכולן" ¹⁰⁸⁹ , ולכן, "שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח .. כדי לנענע בו" ¹⁰⁹⁰ , והרי לולב, שיש בו טעם ואין בו ריח, מורה על ענין התורה ¹⁰⁹¹ .

145

יא. והענין בזה – שהנהגתו של יהודי צריכה להיות באופן ד"עשה תורתך קבע" ¹⁰⁹² .

ובהקדמה – שאע"פ שבכללות בנ"י ישנו החילוק בין יששכר, יושבי אוהל, שעיקר ענינם הוא לימוד התורה, לזבולון, בעלי עסק, שעיקר ענינם הו"ע הצדקה, ובכללות יותר – ענין המצוות, שהרי מצוה סתם קאי על צדקה ¹⁰⁹³ , מ"מ, צריך להיות אצל כל בנ"י הן ענין התורה והן ענין הצדקה וכללות קיום המצוות.

ועוד זאת, שגם הציווי "עשה תורתך קבע" נאמר לא רק לאלו השייכים לקו דיששכר, כמו תלמידי הישיבות, אלא גם לכל בנ"י, כי, בהמשך ל"עשה תורתך קבע" נאמר "ומלאכתך עראי", ובנוגע לתלמידי הישיבות לא שייך אפילו הענין ד"מלאכתך עראי", ועכצ"ל, שהחידוש הוא בנוגע לאלו ששייכים לקו דזבולון, שגם הנהגתם צריכה להיות באופן ד"עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".

כלומר: גם כשלומד תורה במשך ט"ו רגעים ביום, הרי זה צ"ל באופן ד"עשה תורתך קבע", ואז יומשך מרגעים אלו על כל היום כולו ¹⁰⁹⁴ , ובדוגמת זריעת הגרעין, שע"י העבודה הראוי', השקאה וכו', נעשה ענין הצמיחה – "ארץ ממנה יצא לחם" ¹⁰⁹⁵ , ועד שמגרעין קטן בכמות, צומח אילן נושא פירות, ועד ש"וימצא גו' מאה שערים ויברכהו הוי'"17.

וזהו גם המענה על הטענה: היתכן שלמרות שישנם כו"כ מדידות והגבלות, החל מההגבלה ד"יום ולילה לא ישבותו" ¹⁰⁹⁶ , דורשים ממנו "עשה תורתך קבע" – כיון שישנו הענין ד"ויברכהו הוי'", הוי' דייקא, שזהו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, שהרי הוי' פירושו הי' הוה ויהי' כאחד ¹⁰⁹⁷ , והיינו, שגם בהגבלה דהי' הוה ויהי', נמשך בחי' הבל"ג, ועי"ז נעשים הי' הוה ויהי' כאחד .

וכאשר טוען שאינו רואה זאת, ואדרבה, הוא רואה שהארץ קשה והשנה קשה – אומרים לו, שגם "בארץ ההיא גו' בשנה ההיא", "שהארץ קשה והשנה קשה"17, פועלת ברכת ה' שיתהפך המצב, ועד שמוצא "מאה שערים"17.

146

ואדרבה: מצד ענין האתהפכא, שהחושך נהפך לאור, נעשית שמחה גדולה יותר (שלכן ישנו ענין השמחה בחג הסוכות דוקא), וכמו בענין השמחה גופא, שפורצת גדר62, והיינו, שישנה מציאות של גדרים, ואעפ"כ פורצת השמחה את כל הגדרים.

יב. ומחג הסוכות – שבו ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לענין התורה, שזהו ענינו של הלולב (כנ"ל ס"י) – נמשך ענין זה על כל השנה כולה.

ולהעיר, שגם ענין השמחה שייך במיוחד לתורה, כפי שמצינו בדברי הרמב"ם בסוף הלכות לולב בביאור גודל מעלת השמחה בעבודת ה', ש"אין הכבוד והגדולה אלא לשמוח לפני ה', שנאמר ¹⁰⁹⁸ והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'" [אף שמיכל בת שאול לא הבינה זאת, כיון שאין זו הנהגה שמצד טו"ד אפילו דקדושה ¹⁰⁹⁹ ], והרי הנהגת דוד שהי' "מפזז ומכרכר לפני ה'" היתה בגלל הארון , שזהו"ע התורה .

[המשך הענין ע"ד הארון שהיו בו הלוחות ושברי לוחות – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה ¹¹⁰⁰ בלקו"ש חכ"ו ע' 252 ואילך].

יג. ובהמשך להאמור ע"ד הדגשת ענין לימוד התורה בחג הסוכות – יש לצאת מידי ספק וללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע (כפי שעוררו על זה), שכן, אע"פ שבשבת חול המועד סוכות לא קוראים פרשת השבוע, מ"מ, לומדים פרשה זו בשיעורי חת"ת. ולכן ידובר עתה אודות פירוש רש"י בפ' ברכה:

על הפסוק ¹¹⁰¹ "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" – מפרש רש"י: "עמים – של שבטי ישראל, הר יקראו – להר המורי' יאספו .. ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק. כי שפע ימים יינקו – יששכר וזבולון, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה. ושפוני טמוני חול – כסוי טמוני חול, טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול, ובחלקו של יששכר וזבולון הי', כמ"ש במסכת מגילה ¹¹⁰² וכו'". ואח"כ מוסיף רש"י: "ד"א עמים הר יקראו, ע"י פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו .. והם אומרים

147

.. נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשי', והם רואים .. ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק".

וצריך להבין:

א) למה לא מספיק פירוש אחד בפסוק זה, אלא יש צורך בפירוש נוסף ("ד"א")?

ב) "עמים" – בכל מקום קאי על אומות העולם, וא"כ, מהו הכרחו של רש"י לחדש שהפירוש "עמים" כאן הוא "עמים של שבטי ישראל"?

ג) כיון שרש"י מוסיף עוד פירוש, "ד"א עמים הר יקראו .. תגרי אומות העולם באים אל ארצו כו'", שלפי זה קאי "עמים" על אומות העולם, כבכל מקום – הרי גם אם יש לרש"י הכרח לפרש "עמים של שבטי ישראל", הי' לו לפרש זאת בפירוש הב', ולפרש בפירוש הא' כבכל מקום ש"עמים" קאי על אומות העולם?

ד) רש"י מפרש ש"הר" קאי על "הר המורי'" (ולא הר אחר), בגלל ש"הר" סתם הוא ההר הידוע, שעליו נאמר בפרשת העקדה ¹¹⁰³ "בהר (הידוע, שבו) ה' יראה" (לעמו); אבל מהו הכרחו של רש"י ש"עמים הר יקראו" קאי על עולי רגלים, דלכאורה, עפ"ז הוצרך הכתוב לומר "עמים הר יאספו", ולא "יקראו"?

ה) הפסוק "עמים הר יקראו וגו'" בא בהמשך לפסוק שלפניו ¹¹⁰⁴ "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך": בהמשך ל"יששכר באהליך" – נאמר "עמים הר יקראו גו'", ובהמשך ל"זבולון בצאתך" – נאמר "כי שפע ימים יינקו גו'". ולכאורה: כיון שבפסוק הראשון הקדים הכתוב זבולון ליששכר, הי' לו להקדים גם "שפע ימים יינקו גו'" (שקאי על זבולון) ל"עמים הר יקראו" (שקאי על יששכר)?

ו) מדוע מפרש רש"י על "שפע ימים יינקו", "יששכר וזבולון , ויהא להם פנאי לעסוק בתורה" – דלכאורה, הפנאי לעסוק בתורה שייך ליששכר, ולא לזבולון?

ז) מדוע הוצרך רש"י להביא בפירוש "שפוני טמוני חול" כל פרטי הענינים ד"טרית וחלזון וזכוכית לבנה (היוצאים מן הים ומן החול)" – דאף שכולם נזכרו במסכת מגילה, הרי אין ענינו של רש"י להעתיק דברי

148

הגמרא, כי אם לפרש פשוטו של מקרא, ובפסוק זה נוגע רק ה"חלזון", כמפורש בגמרא: "כולן צריכין לך (לזבולון) ע"י חלזון"?

ח) מדוע מציין רש"י למסכת מגילה, אף שבדרך כלל אינו מציין את המקומות שמהם מביא פירושו. ובפרט שבמסכת מגילה נאמר "שפוני זה חלזון, טמוני זו טרית, חול זו זכוכית לבנה", ואילו רש"י משנה את הסדר וכותב "טרית וחלזון וזכוכית לבנה", וא"כ, הי' רש"י צריך להביא מתרגום יונתן בן עוזיאל: "ויתפרנקון מן טריתא וחלזונא כו'", כהסדר שבפירוש רש"י?

וכמדובר כמ"פ שכל הענינים צריכים להיות באופן המוכרח מפשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן ¹¹⁰⁵ .

* * *

יד. בהמשך להמדובר לאחרונה אודות לימוד אגרת התשובה – הי' מן הראוי שיקבעו שיעורים ללמוד אגה"ת, ולשנן בע"פ כו', אבל לפועל לא איכפת הדבר לאף אחד...

ולהעיר, שמעבר לים קבעו שיעורים ללמוד אגה"ת, וא"כ, כאן היו בודאי צריכים לעשות כן, ולפועל, הרי זה להיפך: דוקא כאן לא עושים מאומה בענין זה.

ואין לתרץ ע"פ פתגם הצ"צ ¹¹⁰⁶ שדוקא בסמיכות לים שורר יובש ("אַרום דעם ים איז טרוקן") – כי ה"יובש" הוא שלא לפי ערך ה"ים"!...

ובכל אופן, נתעכב עתה על ענין באגרת התשובה, בכדי לעורר ע"ד לימוד אגה"ת בפועל.

טו. הביאור באגה"ת פ"ה-ו בענין "יעקב חבל נחלתו" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 215 ואילך ¹¹⁰⁷ .