ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך לו בא שיחה ג60

60

מביא רש"י טעם לעריפה כל עיקר, והרי אין פרש"י על התורה ספר של טעמי המצוות, ולא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא, וברובא דרובא לא מצינו שרש"י יפרש טעמן של המצוות¹².

ויש לומר, שההכרח בנדו"ד למצוא טעם (גם ע"ד הפשט) למצות עריפה, הוא מפני האופן המיוחד של המתת הפטר חמור, "וערפתו" דוקא:

הריגת חמור ע"י עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו" — היא מיתה הקשורה ביסורים וצער, כי ע"י עריפה מאחוריו ב"קופיץ" ("סכין גדול"¹³) שוברים את עצם הצוואר כו'¹⁴. וצ"ע: גם אם יש צורך להמית את הפטר חמור (כיון ש"כל פטר רחם לה'"¹⁵, וכמו שבכור בהמה טהורה צריכים לזבוח לה'¹⁶, עד"ז פטר חמור שלא רצה לפדותו צריכים להמית), מ"מ, למה צריכה מיתתו להיות באופן כזה¹⁷?

והרי הזהירות ב"צער בעלי חיים" הוא ענין המובן בשכל הפשוט (גם ד"בן חמש למקרא"). ועוד זאת: מפורש לעיל בפ' בראשית¹⁸ ש"לא הותר לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר" (דלאדם ולחוה לא הותרה מיתת ברי' אפילו בשביל אכילה), ומזה מובן, דגם כאשר הותרה אח"כ (לנח¹⁹), צ"ל זהירות שלא לצער הבעל חי, שזהו הטעם בפשטות לאיסור אבר מן החי²⁰, ולכן שחיטת בהמה לאכילה היא בסכין (כמובא בפרש"י לעיל בפ' וירא²¹).

ולכן, לאחרי שפרש"י מהי עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" — מוכרח להמשיך ולבאר הטעם לזה²²: "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".

ביאור הדבר:

זה שבעל החמור אינו רוצה לפדותו אינו אלא "הפסד" (היזק) בלבד, שהרי אין לו הנאה וריוח מזה, כי קודם פדייתו הרי הוא אסור בהנאה²³ (וכמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז "נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה", שבפשטות כוונת רש"י היא, שהפדי' ע"י שה היא היא המתירה את הפטר חמור בהנאה²⁴), ועוד, דאם אינו פודה אותו, הרי צריך להמיתו²⁵ — וא"כ מה

הערות

12. ראה ס' כללי רש"י (קה"ת, תש"מ) פ"ג אות 11 (בהוצאת תנש"א — פ"ב אות 17) וש"נ.
13. רש"י בכורות י, ב. ובכ"מ. — וראה לקו"ש חכ"ד ע' 125 הערה 42, 50. וש"נ. וראה ס' זכרון על פרש"י כאן.
14. ד"עורפו" היינו "קוצץ" (רש"י שופטים כא, ד), וראה טיו"ד סשכ"א (ורמ"א שם ס"י) "מכהו בקופיץ כו'" (וראה במקומות שנסמנו בלקו"ש שם) — ולא כשחיטה שחותך בהולכה (והובאה).
15. פרשתנו שם, יב. וכן לפנ"ז שם, ב: "קדש לי כל בכור גו' באדם ובבהמה לי הוא".
16. פרשתנו שם, טו.
17. ואינו דומה למליקת עוף (ויקרא א, טו ובפרש"י. שם ה, ח), שהוא בצפרנו של כהן (רש"י הנ"ל), ועוד, שעצם צואר העוף אינו קשה כ"כ כו'.
18. א, כטל.
19. נח ט, ג ובפרש"י.
20. נח שם, ד ובפרש"י.
21. כב, ו. וכן בפרש"י תולדות כז, ג.
22. ועד"ז בעגלה ערופה, שנאמר בה (שופטים שם) "וערפו", פרש"י גם טעם העריפה "(קוצץ כו') אמר הקב"ה תבא עגלה כו'", כמשנ"ת בארוכה בלקו"ש שם ע' 125 ואילך.
23. כדעת ר' יהודה (בכורות ט, ריש ע"ב), וכ"ה להלכה (רמב"ם הל' ביכורים פי"ב ה"ד. הל' בכורות להרמב"ן ספ"א. טושו"ע יו"ד סשכ"א ס"ח). וכן סתם במכילתא פרשתנו כאן.
24. ראה רא"ם שם [ומ"ש בדפוסי רא"ם הנפוצים "נכנס במקום פטר חמור", לכאורה היא טה"ד, וצ"ל "לא נכנס". וכלשון הקיצור מזרחי ושפ"ח שם]. נחלת יעקב על פרש"י כאן.
25. וגם אז נבלתו אסורה בהנאה (וגם ר"ש דמתירו בהנאה מחיים, מודה דאחר מיתה אסור — בכורות שם בסוף העמוד). וכ"ה ל' המשנה וברייתא בכורות (הנ"ל הערות 5, 6) "עורפו כו' וקוברו". וכ"ה להלכה (ראה במקומות שנסמנו לעיל הערה 23). אלא שרש"י כאן השמיטו (ובמקומו כ' "והורגו" — ראה לעיל הערה 2). ואכ"מ.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.

לקוטי שיחות 75 מאותו ספר בכורות ט, ב
שולחן ערוך ח בכורות דף ט.