שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשל"ב

27

בס"ד. שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א-ב. ביאור השייכות דפרשת וילך ²⁰⁹ לפרשת נצבים (פרשה אחת המתחלקת לשתים), שגם בה מודגשת האחדות של כל בנ"י ("וילך ²¹⁰ משה וידבר גו' אל כל ישראל" ²¹¹ – הליכה ודיבור א' לכולם ²¹² , וכן במצות "הקהל ²¹³ את העם האנשים והנשים והטף גו" ²¹⁴ ) כמו בפ' נצבים ("אתם

28

נצבים היום כולכם " ²¹⁵ ), ויתירה מזה, שהאחדות שבפ' וילך היא באופן נעלה יותר (שהרי "מעלין בקודש" ²¹⁶ ) שלא בערך, כי, האחדות שבפ' נצבים היא כפי ש"אתם נצבים גו' לפני ה' אלקיכם", ש"כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם" ²¹⁷ , ואילו האחדות שפ' וילך היא כפי ש"וילך משה גו' אל כל ישראל" שנמצאים למטה בדרגתם הם ²¹⁸ .

וכמו החילוק בין ר"ה (ששייך לפ' נצבים) ליוהכ"פ (ששייך לפ' וילך) ²¹⁹ – שבר"ה העבודה היא מצד עצם הנשמה כפי שמושרשת בהעצמות (שבחר בנש"י, כמ"ש ²²⁰ "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב ²²¹ גו'"), שמצד דרגא זו אין מקום לענין של חטא, סליחה וכפרה ²²² ; ואילו

29

ביוהכ"פ נמשך ומתגלה שרש ועצם הנשמה למטה , במקום ששייך חטאים, וצריך לפעול סליחה וכפרה, ועד שמתירין להתפלל עם העבריינים ²²³ (ביוהכ"פ דוקא ²²⁴ , אף שכל תענית צריך שיהיו בה מפושעי ישראל, כשם שבסממני הקטורת יש גם חלבנה, כיון שהעבודה העיקרית דיוהכ"פ היא הקטורת שפועלת האחדות של כל ישראל ²²⁵ ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 298 ואילך.

* * *

ג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה שובה ישראל וגו'.

* * *

ד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ²²⁶ "מקץ שבע שנים", "בשנה ראשונה של שמיטה שהיא שנה השמינית, ולמה קורא אותה שנת השמיטה, לפי שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית",

– דלכאורה, הזמן המתאים להתעוררות על יראת ה' (שזהו טעם ומכוון מצות הקהל) הוא בהתחלת תקופה, ולא בסיומה (" מקץ שבע שנים", לאחרי השבע שנים)?

30

ולכן מפרש רש"י "בשנה ראשונה של שמיטה", אלא "שהיא שנה השמינית", שבאה לאחרי שנת השמיטה, שבה לא עוסקים בעבודת האדמה, כי אם בלימוד התורה כו', וע"י מצות הקהל ממשיכים את ההתעוררות שהיתה בשנת השמיטה על ששת השנים הבאות שבהם יעסקו בעבודת האדמה, החל מהשנה הראשונה של שמיטה, שיש בה לא רק הזכרון דשנת השמיטה, אלא גם שייכות לשמיטה בפועל –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²²⁷ בלקו"ש חכ"ד ע' 197 ואילך.

* * *

ה. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר, יש ענין בזהר דפרשת השבוע שבא בהמשך להמדובר במאמר ²²⁸ (המיוסד על מאמר אדמו"ר מהר"ש משבת שובה תרל"ב ²²⁹ – לפני מאה שנה) בענין "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" ²³⁰ , שלכן יש בכל אחד מישראל בפנימיותו הענין דד' אותיות שם הוי':

על הפסוק ²³¹ "וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת", איתא בזהר ²³² : "כל אינון מלי דאמר משה, כלהו מתגלפי בשמא דקב"ה (שהרי "כל התורה שמותיו של הקב"ה" ²³³ ), וכל אינון מלין הוו אתיין וסלקין ונחתין ומתגלפין תמן, וכל מלה ומלה הוה אתייא קמי משה לאתגלפא על ידוי וקיימא קמי' וכו'", והיינו, שרוחניות האותיות של דבר הוי' התלבשה באותיות התורה שכתב משה.

ומבאר אאמו"ר ²³⁴ : "הד' לשונות (אתיין וסלקין ונחתין ומתגלפין) י"ל לנגד הד' אותיות דשם הוי' .. אתיין, שהוא המשכה ומטי, הוא בי' של שם. סלקין, העלאה ולא מטי, הוא בה' של שם. נחתין הוא ג"כ המשכה, הוא בו' של שם. מתגלפין הוא בה' אחרונה של שם, ששם נחקקו ונגמרו" ²³⁵ .

31

ויש לבאר החילוק בין "אתיין" (בי') ל"נחתין" (בו') אף ששניהם ענינם המשכה – ש"נחתין" מורה על ההמשכה והירידה לדרגת המטה , כמו "חתן" שהוא מלשון "חות דרגא" ²³⁶ , שזהו ענינה של אות ו', "כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה" ²³⁷ , משא"כ "אתיין", ש"הוא בי' של שם", אף "שהוא המשכה ומטי", אינו ירידה לדרגת המטה, אלא רק התחלת ההמשכה כו'.

ומוסיף אאמו"ר לבאר עוד כמה דיוקים – "מה שנקרא השירה הזאת, לשון נקבה", וגם "מה שנקט מקודם כלהו מתגלפי בשמא דקב"ה .. ומה שנקט אח"כ הוו אתיין וסלקין ונחתין ומתגלפין תמן .. ואח"כ כל מלה ומלה הוי אתייא קמי משה לאתגלפא על ידוי וקיימא קמי'".

ויש להתעכב על מ"ש ש"סלקין, העלאה ולא מטי, הוא בה' של שם" – דלכאורה איך יתאים זה עם הידוע שבינה (ה' ראשונה) הו"ע ההמשכה והגילוי, כי, החכמה היא באופן של נקודה בלבד, וכשהחכמה באה בבינה הרי זה "נקודה בהיכלא" ²³⁸ , שבאה בגילוי והתפשטות ברוחב ואורך (שהם ג' הקוין שבאות ה') – היכל שלם, כך, שענין הסילוק וההעלאה שייך לחכמה יותר מאשר לבינה?

וכפי שיתבאר לקמן.

*

ו. בהמשך להמדובר אודות אות ה' – הן ה' ראשונה והן ה' אחרונה – הרי ידוע שזהו ענין הנוקבא (אשה), שעל ידה נעשה ענין הגילוי, וכמו בחכמה ובינה, שחכמה היא נקודה בלבד, שבה כלולים אמנם כל הפרטים, אבל הם בהעלם, ואילו בבינה באים הפרטים בגילוי, וכידוע שבינה ציירא ציורים ²³⁹ , וע"י התגלות הפרטים מתגלה עומק הענין יותר מאשר בנקודת החכמה.

וכמו בנוגע לאשה בפשטות – כדאיתא בגמרא ²⁴⁰ "כתיב ²⁴¹ אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם .. אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי') .. נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו", והיינו, שדוקא האשה

32

פועלת שיהיו החטים בציור הראוי למאכל אדם – "לחם לבב אנוש יסעד" ²⁴² .

ולכן נקראת האשה "עקרת הבית" ²⁴³ , כיון שבה תלוי' כל הנהגת הבית, וכמ"ש ²⁴⁴ "חכמת נשים בנתה ביתה", והיינו, שפועלת בנין חדש בבית,

ועוד יותר מאשר הבעל, שכן, אף שזקוקה לפעולת הבעל בענין הפרנסה (נוסף לכך ש"איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה" ²⁴⁵ ), הרי הברכה לאדם היא בשביל אשתו, כפי שלמדים ²⁴⁶ ממ"ש ²⁴⁷ "להניח ברכה אל ביתך" (כמבואר בלקו"ת בסיום וחותם פרשת וזאת הברכה),

ועד שהאשה עצמה קרוי' "בית", כדברי רבי יוסי "מימי לא קריתי לאשתי אשתי .. אלא לאשתי ביתי" ²⁴⁸ , וכמדובר פעם בארוכה ²⁴⁹ גודל המעלה שבזה (שלכן הובא ענין זה בגמרא ביחד עם כמה ענינים של הפלאה שמצינו אצל ר"י) – שר"י ראה מיד באשה את הכוונה והתכלית שבה, וגילה זאת לכולם.

ולכל לראש – בנוגע לילדים (שעז"נ ²⁵⁰ "אשתך כגפן פורי'"), שבזה פועלת האשה יותר מאשר האיש, שהרי דוקא ע"י שהיית טיפת האב תשעה חדשים בבטן האם (כמובא בתניא ²⁵¹ ) נעשה ציור הולד בשלימות, ועד שכללות מציאותו בתור יהודי תלוי (לא באב, אלא) באם דוקא, שכאשר היא בת ישראל, אזי הילד הוא יהודי ²⁵² ; וגם חינוך הילדים, ובפרט בשנותיהם הראשונות, תלוי בעיקר באם דוקא ²⁵³ .

ז. וענין זה קשור גם עם המסופר בהפטרת ר"ה אודות אשה בישראל – חנה:

"ויהי איש אחד גו' ושמו אלקנה" ²⁵⁴ – "אל קנה" ²⁵⁵ , שזוהי מדרגה נעלית ביותר, וכמובן גם מפשטות הסיפור אודותיו: "ועלה האיש ההוא

33

(עם כל משפחתו) מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה" ²⁵⁶ , וכדאיתא במדרש ²⁵⁷ ש"בדרך שהי' עולה בשנה זו, לא הי' עולה בשנה אחרת, כדי להשמיע ישראל ויעשו כמותו".

וממשיך בכתוב ²⁵⁸ : "ולו שתי נשים שם האחת חנה ושם השנית פנינה ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים", ואע"פ שאלקנה אמר לה "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" ²⁵⁹ , מ"מ, "והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה גו'" ²⁶⁰ , והבטיחה שאם תלד בן – "ונתתיו לה' כל ימי חייו" ²⁶¹ , וסיום הסיפור: "ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל" ²⁶² , ו"כאשר גמלתו" – "ותביאהו בית ה' שילה" ²⁶³ , באופן ש"השאילתיהו לה' כל הימים אשר הי' הוא שאול לה'" ²⁶⁴ .

כלומר: אע"פ שחנה היתה זקוקה לאלקנה בעלה לעלות עמו לשילה ולאכול מהקרבן וכו' (וכאשר לא עלתה, הוצרכה לבקש ממנו רשות וכו') – הנה דוקא היא זו שרצתה והתפללה ופעלה שנולד בנה שמואל, שכל ימי חייו הי' "שאול לה'" ב"בית ה' שילה".

ולא עוד אלא שפעלה גם הענין ד"רבת בנים אומללה" (לשון כריתה) ²⁶⁵ – שאין הכוונה לענין של כריתה כפשוטו (שהרי ח"ו לומר שחנה ניצלה את נבואתה על ענין כזה, ובפרט שמדובר אודות בניו של אלקנה), אלא שכרתה אותם ממעמדם ומצבם כפי שהיו אצל פנינה, והביאה אותם לקדושה.

והענין בזה – כמדובר פעם בארוכה ²⁶⁶ על יסוד תורת הבעש"ט ²⁶⁷ אודות החילוק בין פנינה לחנה:

"פנינה" ²⁶⁸ – הוא מלשון פנינים, אבנים טובות, שהם יקרים יותר אפילו מזהב (שהוא הכי יקר בין ג' הענינים ד"זהב וכסף ונחושת" ²⁶⁹ ), כפי שרואים במוחש, ולכן נאמר בנוגע לשבח ויוקר התורה: "יקרה היא (יותר) מפנינים" ²⁷⁰ .

34

ועז"נ "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים": יש יותר יהודים שמונחים בעניני העולם ("פנינים") מאשר יהודים שמונחים בעניני קדושה בלבד; יש כל כך הרבה ילדי ישראל, כן ירבו, אבל, מספר הילדים שלומדים בישיבות הוא שלא בערך לגבי המספר שהי' צריך להיות (ואין להאריך בזה בעמדנו בעשי"ת).

הילדים של פנינה הם אמנם ילדים יהודיים ("אידישע קינדער") – כשם שפנינה היתה בת ישראל כשרה, שהרי היתה אשתו של אלקנה, ובפרט ע"פ דברי הגמרא ²⁷¹ שאפילו בשעה ש"כעסתה צרתה" ²⁷² , הנה "לשם שמים נתכוונה", ובמילא היו לה ילדים כשרים, אבל אעפ"כ, נמצאים הם במעמד ומצב שמונחים בעניני העולם – "פנינים", שהם אמנם דברים יקרים ועדינים, אבל הם עניני העולם; ואף שמשתמשים בהם עבור ענינים טובים, ועד לענין הצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות" ²⁷³ – הנה חנה, ששמה מורה על ענין התחינה לה' ונשיאת חן בעיני ה'60, לא מסתפקת בכך, אלא רצונה שיהיו לה ילדים שכל ימי חייהם יעסקו בלימוד התורה ב"בית ה' שילה".

וכטבע ההורים, ובפרט האמא – שרוצים עבור ילדיהם את הטוב ביותר ²⁷⁴ , ולכן רצתה חנה בן שכל ימי חייו יהי' "שאול לה'", שירצה לעסוק בתורה; אלא שלאח"ז יכול להיות שמצד נשמתו תפקידו להיות בעל-עסק, ואז נעשה בעל עסק ונותן צדקה, אבל מהו הרצון והחשק והתענוג שלו – לא בעניני העולם, אלא להיות ב"בית ה' שילה", באופן ד"שבתי בבית ה' כל ימי חיי" ²⁷⁵ .

וברור הדבר שחנה פעלה זאת – דכיון שמצות-עשה שכאשר יש ליהודי בקשה מסויימת עליו לבקש ולהתפלל לה' ²⁷⁶ , בודאי לא נשאר הקב"ה "בעל חוב", וממלא את בקשתו – שנולד בנה שמואל, ככל ההפלאות שנאמרו עליו, שהי' "ראש למושחים" ²⁷⁷ , והי' "שקול כנגד משה ואהרן" ²⁷⁸ .

ולא עוד אלא שפעלה גם בנוגע לילדים של פנינה – "רבת בנים אומללה" – שגם הם יעזבו את עניני העולם ויהיו מונחים רק בעניני קדושה; ובאופן כזה צריכה להתנהג כל אשה ובת בישראל – לא רק בנוגע לילדים שלה, אלא לפעול זאת בכל סביבתה.

35

ח. וסיפור זה קורין בהפטרת יום א' של ראש השנה:

כאשר צריכים לפעול הענין ד"יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"12, ולכן "ידבר עמים תחתנו גו'" ²⁷⁹ (ככל פרטי הענינים שבמזמור שאומרים לפני תקיעת שופר) – מראים להקב"ה את מעלתם של בנ"י: ראה מי הם בנ"י... שמבלי הבט על כך שיש להם את כל הענינים, ילדים דתיים וכו', מבקשים הם מהקב"ה דבר אחד – שהילדים יוכלו להיות במעמד ומצב ש"כל הימים .. הוא שאול לה'", שבמשך כל ימי חייהם ישבו ב"בית ה'" ויעסקו בלימוד התורה! – "אָט דאָס איז אַ איד"!...

[ולהעיר, שגם מי שעדיין אינו במעמד ומצב כזה – הרי זה רק לפי שעה, ורק בחיצוניות כו', אבל מהו רצונו האמיתי ²⁸⁰ – שיוכל לשבת וללמוד תורה].

ועי"ז פועלים אצל הקב"ה הענין ד"יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה".

ט. ולכן: אלו ששואלים "מיהו יהודי", וטוענים שאפשר לומר על גוי שהוא יהודי – הרי זה לא רק נגד ענין פרטי בתומ"צ, ענין פרטי אצל בנ"י או ענין פרטי אצל גוים, להבדיל, אלא הם הולכים נגד כל היסוד של "המבדיל .. בין ישראל לעמים" ²⁸¹ , שהחילוק ביניהם הוא בכל המהות והמציאות: יהודי – יהי' מי שיהי' – כל מהותו ועצמותו הו"ע התורה, משא"כ גוי כו'.

וכמדובר ²⁸² אודות דברי רבינו הזקן במהדורא קמא של אגה"ת ²⁸³ , ש"יש להבחין במה נפלינו אנחנו עמו בנ"י מכל העם אוה"ע עכו"ם, שאפילו חסידיהם .. חסיד אומות העולם נקרא, ולא נעקר שם אוה"ע ממנו, עם היותו נקרא חסיד [כמ"ש הרמב"ם ²⁸⁴ "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן ("מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן") הרי זה מחסידי אומות העולם"], ובאחינו בנ"י הוא להיפך, שאפילו הוא רשע ואת פושעים נמנה, בשם ישראל יכונה, פושעי ישראל" (ובפרט ע"פ דברי הגמרא בסוף מסכת חגיגה: "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון").

36

וזהו כל היסוד של "המבדיל .. בין ישראל לעמים", שבנ"י הם מובדלים לגמרי מכל העמים.

אלא שכאשר ישנו ענין של גיור כדבעי, אזי נעשה "ברי' חדשה", ונכלל עם כל בנ"י, כמ"ש7 "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם", ומונה כל פרטי המדרגות שבבני ישראל, כולל גם "גרך אשר בקרב מחניך", וכפירוש רש"י: "מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה", ומשה רבינו קיבל אותם, אף שהכנעניים הם הכי פחותים מכל האומות ²⁸⁵ .

ובהקדים:

מצינו בגמרא ²⁸⁶ ש"לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה", "בימי דוד, שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו כו'" ²⁸⁷ . ולכאורה, כיון שגם בימי משה היו ישראל במעמד ומצב של טובה וגדולה, שהי' להם "לחם מן השמים", ומים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהלכו עמהם וכו' ²⁸⁸ – איך קבלו גרים בימי משה? – ואכן מצינו שיש מפרשים ²⁸⁹ שמשה רבינו לא קיבל אותם.

אבל, כבר דובר פעם בארוכה ²⁹⁰ שאי אפשר לומר כן – שהרי מפורש בקרא ²⁹¹ "לעברך בברית ה' אלקיך וגו' למען הקים אותך היום לו לעם וגו'", וקאי על כל הסוגים שנימנו לעיל, מ"ראשיכם" עד "שואב מימיך" כולל "גרך אשר בקרב מחניך", ועכצ"ל שקיבלם משה, כיון שנתגיירו ע"פ תורה ונעשו יהודים אמיתיים, ולכן יכולים לומר עליהם "אתם נצבים היום כולכם", יחד עם כל בנ"י, ובלשון רבינו הזקן9: "לאחדים כאחד".

– אמנם אי אפשר למנות גר לכהן גדול ²⁹² , אבל בנוגע לענין ד"לעברך בברית ה' אלקיך", שוים הגרים לכל בנ"י.

אבל לולי ענין הגיור – יש תהום שמבדילה לגמרי בין גוים לבנ"י, באופן שאין שייכות ביניהם כלל; כך הוא עכשיו, וכך יהי' גם לעתיד לבוא, אפילו לאחרי קיום היעוד ²⁹³ "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו

37

שכם אחד". – אמנם "שכם אחד", אבל, גוים בפני עצמם, ובנ"י בפני עצמם.

י. ונחזור לעניננו – בנוגע למעלת נשי ישראל, שכל אחת מהן היא עקרת הבית, שבה תלוי' כללות הנהגת הבית, ועי"ז נעשה כללות הענין ד"אתם נצבים היום" – ש"נצבים" מורה על ענין התוקף ²⁹⁴ , ובאופן שענין זה נאמר (לא בלשון ציווי או בקשה, אלא) בלשון הוה, היינו, שכן היא המציאות!

ועד שזוכים לביאת בן דוד – כאשר "יכלו כל נשמות שבגוף" ²⁹⁵ , שגם ענין זה תלוי באשה, עי"ז שמתברכת ב"זרע אנשים"53, כפי שחנה ביקשה ופעלה כו', ובאופן שפועלת על כל ילדי ישראל שבסביבתה.

וכך מעמידים בנים ובני בנים עוסקים בתומ"צ, "צבאות ה'" ²⁹⁶ , שיוצאים לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יא. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:

אע"פ שאות ה' של שם הוי', בינה, ענינה אורך ורוחב כו', ועד שבאה באופן של היכל כו', שזהו ענין של המשכה (ולא סילוק), מ"מ, אין זה בסתירה לכך ש"סלקין .. הוא בה' של שם", כי, כדי שתוכל להיות מציאות הבינה, בהכרח שיהי' תחילה סילוק אור החכמה ²⁹⁷ , וכל זמן שמאיר נקודת החכמה, לא יכולה להיות מציאות הבינה, דכיון שמצד חכמה נרגש הענין ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו" (כפי שמבאר רבינו הזקן בהגהה בתניא ²⁹⁸ בשם מורו בענין התלבשות אוא"ס בספירת החכמה ²⁹⁹ – כמ"ש ³⁰⁰ "הוי' בחכמה (ועי"ז) יסד ארץ"), הרי אין נתינת מקום למציאות הבינה, ורק לאחרי הסתלקות אור החכמה נעשה נתינת מקום למציאות הבינה.

אבל מובן שאין זה ענין של סילוק והסתלקות לגמרי – שהרי המכוון הוא שאור החכמה יומשך בבינה, ולא עוד אלא שההמשכה היא באופן של "נקודה בהיכלא"30, והיינו, שנקודת החכמה צריכה להיות

38

בתמידות בבינה, כדי לשמור התפשטות והתרחבות הבינה, שלא ילך בדרך עקלתון כו', שזהו ענין "וחכם בבינה" ³⁰¹ ; אלא שסדר ההמשכה הוא באופן שצריך להתעלם ולהסתלק תחילה. ומה גם שהסילוק גופא מורה שיש לו שייכות להמקום שממנו מסתלק, דאל"כ, לא שייך לומר שמסתלק משם, אלא שהשייכות היא באופן של סילוק.

ויש לומר, שזהו ע"ד הלשון (המובא בהמשך באתי לגני ³⁰² ) "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" ³⁰³ , שזוהי המשכה נעלית ביותר – אור הסוכ"ע שאופן המשכתו הוא בכל העולמות בשוה, שלכן נקרא בלשון "אסתלק" ³⁰⁴ .

יב. וממשיך אאמו"ר שד' לשונות הנ"ל "הוא ע"ד כמו עקודים שהוא .. בד' בחינות אלו", ומ"ש אח"כ "כל מלה ומלה הוה אתיא קמי' משה לאתגלפא על ידוי וקיימא קמי'", זהו "מה שנמשך אח"כ מעקודים לבחי' נקודים, ששם נתגלו עשר כלים, זהו שאמר כל מלה ומלה, היינו כל מלה ומלה בפ"ע, לא כמו בעקודים ששם כולם בכלי אחד, שלכן נקט כלהו, וכל אינון מלין, משא"כ בנקודים הוא כל מלה ומלה בפ"ע".

ויש לקשר ענין זה עם מ"ש7 "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" – שזהו בדוגמת ענין העקודים, שכולם בכלי אחד; ולאח"ז "פרט הכתוב עשר מדרגות"9, "ראשיכם וגו' עד שואב מימיך" – שזהו בדוגמת ענין הנקודים, ששם נתגלו עשר כלים.

אמנם, ההתכללות שבפ' נצבים היא מצד שרשם למעלה (כנ"ל ס"א); ולאח"ז באה ההתכללות שבפ' וילך שהיא באופן נעלה יותר – שגם כפי שנמצאים במקומם באופן של התחלקות, עשר מדרגות, ועד לריבוי גדול "אשר לא יספר מרוב" ³⁰⁵ , הרי הם מתאחדים ומתכללים כולם ביחד, שזהו ע"ד בחי' ברודים (עולם האצילות), ששם מתכללים כל הנקודות שבבחי' הנקודים.

ואחדות זו נפעלת ע"י משה רבינו – שזהו מש"נ בפ' וילך: "וידבר משה וגו'", "כל מלה ומלה הוה אתייא קמי משה לאתגלפא על ידוי", שזהו"ע התורה, וכמו במ"ת, שאז נמשך הענין ד"אנכי הוי' אלקיך" ³⁰⁶ בכל אחד מישראל, "שיהי' בחי' שם הוי' מאיר ומתגלה בך כל

39

כך עד שיהא נקרא על שמך להיות אלקיך כו'" ³⁰⁷ , שעי"ז נעשה ענין האחדות וההתכללות, ועד שהענין ד"וידבר משה גו'" – כשהי' בתכלית השלימות, כאשר "מלאו ימי ושנותי" – הוא באופן נעלה יותר מכמו במ"ת.

* * *

יג. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ד) בפירוש רש"י בנוגע ל"הקהל", הנה ע"פ פתגם רבינו הזקן ³⁰⁸ שצריכים לחיות עם הזמן, ללמוד הוראה מפרשת השבוע בנוגע למאורעות שמתרחשים באותו זמן, יש לעורר על ענין הקשור עם "הקהל":

עומדים אנו בסמיכות ליוהכ"פ, שאז באים כל בנ"י לביהכנ"ס, ועומדים בתנועה של התעוררות כו' [וכמ"ש אדמו"ר האמצעי ³⁰⁹ שבנעילה דיוהכ"פ הנה אפילו קל שבקלים מתעורר ובוכה כו'] – שזהו הענין ד"הקהל" היותר גדול.

ומובן, שיש לנצל זמן זה באופן המתאים למטרה שבגללה באים יהודים לביהכנ"ס, ובלשון הכתוב בנוגע להקהל5: "למען ישמעו ולמען ילמדו .. את כל דברי התורה הזאת"; לא כדי לשמוע דברים שמישהו אומר על דעת עצמו, אלא לשמוע "אלה הדברים אשר דבר משה" ³¹⁰ , עליו אמרו ³¹¹ ש"שכינה מדברת מתוך גרונו", כך, שכל דבר שאומר משה, הרי זה דבר ה', כפי שבא באופן ד"באר היטב" ³¹² .

ולכן יש להתריע על ענין בלתי-רצוי חדש ("אַ נייע ווילדקייט") [שהרי לדאבוננו מתחדשים מזמן לזמן ענינים בלתי-רצויים ("ווילדקייטן") באופן ש"אין יום שאין כו' מרובה כו' משל חבירו" ³¹³ ] – שהציעו שבעיצומו של יוהכ"פ יצאו מביהכנ"ס למשך זמן ³¹⁴ .

ובכן: אף שכוונתם רצוי', הרי זה דבר מושלל ("ניט אויסגעהאַלטן") לגמרי, כי, נוסף לכך שדבר זה יכול לגרום מכשול בנוגע לטלטול טליתות ומחזורים וכו', הנה אפילו אם יכולים למנוע זאת, הרי עצם הדבר הוא מושלל לגמרי – דבר חדש שלא הי' כמוהו מעולם,

40

– וכפי שהם אומרים בעצמם שזהו דבר שלא הי' מעולם, אלא שרוצים להלביש זאת ב"איצטלא" של יראת שמים, ואומרים שיש להם "הסכמות" מכו"כ רבנים –

וכידוע דברי החתם-סופר ³¹⁵ שכל דבר שהוא חדש הרי זה אסור; "חדש אסור מן התורה"!

ולהעיר: בעשי"ת צריכים אמנם להזהר שלא לומר דבר בלתי-רצוי על בנ"י, אבל, בהכרח לומר את הדברים הנ"ל, בגלל הצורך לפרסם בכל מקום (לא רק בניו יורק, אלא גם בערי השדה, בכל מקום) שידו מגעת, שזהו ענין שחייבים לבטלו!

יוהכ"פ הוא זמן שיהודים באים לביהכנ"ס, ויש לנצל זמן זה להתעוררות בעניני תורה ויראת שמים. ומובן, שככל שנמצאים יותר בביהכנ"ס, נעשית ההתעוררות גדולה יותר. ולכן, גם את זמן ההפסקה – צריך לנצל לאמירת אותיות התפלה, אמירת תהלים ולימוד התורה, באופן הראוי למעלת היום – שאין השטן מקטרג בו ³¹⁶ , וכל בנ"י נמצאים בביהכנ"ס, במעמד ומצב שאינם שייכים לענין של חטא וכו',

וכך באים לסיומו של יוהכ"פ שבו מכריזים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ³¹⁷ , שמורה על הביטול של ז' הרקיעים הארץ וד' רוחות העולם לאלופו של עולם ³¹⁸ , ואח"כ מכריזים ז"פ "הוי' הוא האלקים",

– כב' הפירושים שבזה ³¹⁹ : (א) שבחי' הוי' נמשך גם בבחי' אלקים, והיינו, שיהי' נרגש שכל ענין הכח ("אלקים" מלשון כח) נמשך משם הוי', (ב) שנמשכת מדריגה נעלית יותר שלגבה נחשב שם הוי' כמו שם אלקים שהוא רק מגן ונרתק לשם הוי' –

ועד להכרזה: "לשנה הבאה בירושלים" ³²⁰ .

* * *

יד. בנוגע ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

כללות הענין דשנת השמיטה מורה על המעמד ומצב דלעתיד לבוא, לאחרי סיום וגמר העבודה במשך "שית אלפי שנין דהוי עלמא" ³²¹ .

41

אמנם, גם בהתחלת שנה ראשונה של שמיטה, בהתחלת העבודה, צריכים להיות חדורים במעמד ומצב של סיום וגמר העבודה, שזהו תוכן הענין ד"הקהל" שלאחרי שנת השמיטה.

והחילוק ביניהם – שבשנת השמיטה נמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, ואילו החידוש ד"הקהל" הוא שגם בעולם (שנה ראשונה של שמיטה) נרגש המעמד ומצב שלמעלה מהעולם ("בבוא כל ישראל .. ליראה את ה'") – ע"ד משנת"ל (ס"א) בנוגע לענין האחדות שבפרשיות נצבים וילך, שהאחדות שבפ' נצבים היא כפי שבנ"י נמצאים בשרשם למעלה, ואילו האחדות שבפ' וילך היא כפי שבנ"י נמצאים במקומם למטה.

אך עדיין נשאלת השאלה: איך יכולים להיות ב' הענינים בבת אחת – שגם נמצאים בעולם, וגם עומדים במעמד ומצב שלמעלה מהעולם?!

ועל זה מוסיף רש"י, שאין זו רק "שנה ראשונה של שמיטה", אלא "היא שנה שמינית", היינו, שהאפשרות לכך ש"בשנה ראשונה של שמיטה" יהי' מעמד ומצב כמו שמיטה, היא, בגלל שכבר היתה לפנ"ז שנת השמיטה בשלימותה, וזוהי הנתינת כח שיהי' נקל יותר לפעול מעמד ומצב כזה גם "בשנה ראשונה של שמיטה", להיותה גם "שנה השמינית" (וע"ד שכללות העבודה עתה היא בנקל יותר, לפי שמלכתחילה האירו כבר האורות דתהו).

ועד"ז בנוגע לכללות העבודה בזמן החורבן והגלות, שמלכתחילה נתן הקב"ה את הכחות הדרושים לעבודת בנ"י ומילוי בקשותיהם כו' עד לביאת המשיח, שזהו כללות הענין ד"אתם נצבים היום וגו'", שעי"ז יש בכחם של בנ"י לפעול כל עניני העבודה באופן ד"דידן נצח" ³²² .

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי". ואח"כ התחיל לנגן הניגון "בני היכלא".

אח"כ נתן את המזונות להרב משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה").

הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה, ואח"כ התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

______ l ______