יו"ד סימן קפד

סימן קפד

[א] לפני תשמיש. ולא^א לאחר תשמיש^ב לדעת כל הפוסקים^ג זולת הרמב"ם^ד כדלקמן סי' קפ"ו^ה. ושם^ו יתבאר דין אשה שאין לה וסת:

[ב] עצמה. בפני בעלה כדלקמן שם^ז:

[ג] ופורש. כיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודע שחכמים לא תקנו לבדוק^ח ויהיה לבו נוקפו^ט שמא היתה טפה כחרדל ואבדה בעד^י (תוס' ר"ן). אבל כל אדם רשאי להחמיר על עצמו^יא לצוות לאשתו^יב לבדוק קודם תשמיש והרי זה משובח^יג (הגהות מיימוניות שם) שכיון שאינה בודקת אלא מפני ציוויו לא יהיה לבו נוקפו (כרתי ופלתי סי' קפ"ו^יד). אבל לא לאחר תשמיש^טו שאם תמצא דם יהיה לבו נוקפו^טז ששימש עם הטמאה ופורש ממנה עוד (ר"ן^יז):

[ד] משובחת. אף על פי שיש לה וסת קבוע שאפשר שיבא לה דם שלא בשעת וסתה (רמב"ן^יח):

[ה] עונה אחת. שנאמר^יט והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן הזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן^כ עונה^כא שהיא רגילה לראות בה^כב אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל היום ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל הלילה^כג (גמ'). וקרא אסמכתא בעלמא היא^כד ומדאורייתא אינה אסורה עד שתראה^כה ואפילו שעת הוסת ממש שהיא שעה שרגילה לראות בה ביום או בלילה אין צריך לפרוש ממנה מדאורייתא (רשב"א בתורת הבית ומשמרת הבית^כו דלא כבדק הבית) דוסתות דרבנן^כז ולכן הקילו בהן הרבה^כח כדלקמן^כט:

[ו] בלבד. אפילו חבוק ונשוק שרי^ל כן דעת הב"י^לא ורמ"א^לב וכן פסק הב"ח^לג אלא שמסיים מיהו נראה דהמחמיר באלה תבא עליו ברכה (ש"ך^לד). וכן דעת הט"ז^לה להחמיר באלה משום שמביאים לידי חשק ושמא יבא עליה (ולפי זה כל שכן שאין לישן עמה במטה אחת כדלקמן סי' שפ"ג^לו).

וכתב הב"ח הטעם שלא אסרו אלא תשמיש המטה בלבד מדינא אף על גב דחבוק ונשוק אסור מדאורייתא בנדה משום לא תקרב^לז מכל מקום לא חששו אלא בתשמיש דחיישינן שמא על ידי תשמיש תראה בעונה זו שהיא רגילה לראות בה (שדרכו של דם לבא בהרגל התשמיש כמ"ש הרא"ה^לח) ולא חיישינן בשאר קריבות שמא יבא עליה כיון דביאה גופא אינה אסורה אלא מדרבנן^לט משום חששא דשמא תראה והוי גזירה לגזירה^מ. ומשום הכי לא דמי לאבילות (דלקמן סי' שפ"ג) דביאה גופא אסורה מדברי קבלה^מא שהן כדברי תורה^מב ולא משום גזירה וחששא^מג ומשום הכי החמירו שם גם בחיבוק ונשוק^מד ולישן במטה אחת^מה:

[ז] כולו. מנץ החמה דוקא^מו כדלקמן סעיף ד' וה':

[ח] בסופו. סמוך לשקיעת החמה^מז דחיישינן שמא על ידי תשמיש ימהר הדם לבא כדלעיל^מח:

[ט] בתחלתו. מנץ החמה ואילך:

[י] היום. שאף שלא ראתה בשעה שהיא רגילה לראות בתחלת היום חוששין שמא נתעכב מעט האורח וביומו יבא^מט שכל היום זמנו הוא וחזקה שאורח בזמנו בא^נ ונמצא משמש עם הטמאה (רשב"א):

[יא] שלפניו. עד הנץ החמה:

[יב] הלילה. עד הנץ החמה כי חושי הוסתות תלוים במהלך החמה והלבנה^נא ובקביעות החדשים^נב כדלקמן סימן קפ"ט^נג (כרתי ופלתי). ולכן אין חילוק בזה בין ימי ניסן ותשרי^נד לימי תמוז וטבת^נה לעולם העונה היא יום או לילה^נו ולא י"ב שעות דוקא^נז (ב"י^נח ממשמעות הגמרא^נט ופוסקים וט"ז^ס ומנחת יעקב^סא דלא כש"ך^סב):

[יג] אחת. פירוש שאז לא קבעה לה וסת אלא שחוששת ליום זה בחדש שלאחריו וצריכה לפרוש מבעלה אותה עונה שראתה בו בחדש זה כדלקמן סי' קפ"ט סעיף ב':

[יד] בשינוי הגוף. יתבאר לקמן שם סעיף י"ט:

[טו] או אחריו. יתבאר לקמן שם סוף סעיף י"ג בהג"ה^סג:

[טז] ולא הביאה. כלומר או לא הביאה כו'^סד כדלקמן סי' קפ"ט סעיף כ"ז^סה:

[יז] סמוך לוסתה. והוא הדין שעת הוסת עצמה (ט"ז^סו ש"ך^סז):

[יח] ג' פעמים. מפני שהיא מוחזקת באינה ראויה לראות משום הכי מחזקינן ראיותיה מקרה עד שתתחזק בג' פעמים (ב"י^סח). ועיין לקמן סימן קפ"ט סעיף כ"ז^סט אם ראתה ג' פעמים ולא קבעה לה וסת עדיין:

[יט] ביום. דכיון דוסתות דרבנן^ע הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא ואין צריך לפרוש אלא ביום שהיה ודאי בימי נדתה (רא"ש^עא) ר"ל דאפילו ראתה קודם נץ החמה מכל מקום היום היה ודאי בימי נדתה ולפי זה אם רגילה לראות בין השמשות^עב אינה אסורה אלא בלילה (ש"ך^עג). והב"ח^עד כתב על פסק הש"ע אף על גב דכך הלכה מכל מקום באיסור כרת^עה ראוי להחמיר כיש מחמירין לאסור מספק כל היום וכל הלילה:

[כ] הנמשך בו. ואם לא ראתה בשיעור זה בודקת^עו ומותרת לבעלה דבתר תחלת הוסת אזלינן לאסור אותה עונה לבדה אלא דכשיעור הנמשך ביום הוא שעת הוסת עצמו ואסורה בו אף על פי שהוא בעונה שניה^עז (ראב"ד^עח רא"ש^עט):

[כא] או מזלפת. טיף אחר טיף^פ. אבל אם פסק הדם וחזרה וראתה הרי זו קובעת לה וסת^פא בתוך וסת בזמן הזה שהאשה קובעת לה וסת בימי נדתה כדלקמן סוף סי' קפ"ט^פב וצריכה לפרוש גם העונה שחזרה וראתה בה אחר שפסק הדם. והוא שפסק ביום זה וחזרה וראתה ביום שלאחריו שאז יש לחוש שמא ראיה הראשונה היתה בימי זיבה והשניה התחלת נדה^פג כדלקמן שם אבל אם חזרה וראתה ביום שפסקה אינה חוששת אלא לעונה ראשונה של הוסת.

(ומיהו אף אם פסקה וחזרה וראתה ביום שלאחריו אפשר^פד שאין צריך לפרוש העונה שחזרה וראתה בה אלא אם כן כבר קבעה לה וסת ג' פעמים בעונה זו אבל קודם שקבעתה בג' פעמים אינה חוששת לה כמו שיתבאר בסי' קפ"ט^פה עיין שם הטעם):

[כב] מותרת. דבתר תחלת הוסת אזלינן^פו. ואין לאסור שאר העונות משום שעת הוסת עצמו כמו ברואה ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה^פז דהתם גבי דבר מועט שנמשך ביום^פח סברא הוא להיות נחשב הכל ראיה אחת מרובה^פט מה שאין כן הכא אין סברא להיות נחשב הכל ראיה אחת אלא שעיקר הראיה הוא תחלתה והשאר הוא תוספת דמים שנתוספו בה וכיון שנסתלק העיקר נסתלק גם כן התוספת^צ (לבוש^צא דרישה^צב ט"ז^צג).

ומיהו לא אזלינן בתר תחלת הוסת אלא לענין פרישת העונה אם לא ראתה בעונת תחלת וסתה ומשום דבהסתלק העיקר נסתלק גם כן התוספת אבל אם לא נסתלק העיקר לא אזלינן בתר תחלת הוסת לענין וסת ההפלגה לשער ההפלגה מתחלת ראיה לתחלת ראיה אלא מסוף ראיה לתחלת ראיה^צד (תשובות מהרי"ל סי' קע"ג^צה והגהות שערי דורא סי' ו'^צו ותרומת הדשן סי' רמ"ז^צז). כגון אם בוסת אחד המשיכה ראייתה ג' ימים ובסוף כ' ימים מסוף ראיה זו שהוא יום כ"ג לתחלת ראיה ראתה ב' ימים^צח חוששת ליום כ' מסוף ראיה זו השנית אף על פי שהוא יום כ"ב לתחלת ראיה. לפי שענין וסת ההפלגה הוא שמפלגת ראייתה לזמן ידוע ואינה רואה בתוך הזמן ואם הזמן שמפלגת ואינה רואה בו הוא שוה ג' פעמים הרי זה וסת קבוע ובפעם אחת הוא וסת שאינו קבוע כדלקמן סי' קפ"ט^צט. וכיון שההפלגה היא מה שאינה רואה אין מחשבין אותה לעולם אלא מסוף ראיה דהיינו מתחלת הנקיים שלה או מליל טבילתה שהכל חשבון אחד כדלקמן סוף סי' קפ"ו^ק.

ועיין בסי' קפ"ט^קא דרוב נשים יש להן וסת שוה כך וכך ימים והוא המעין סתום^קב משנסתם בסוף ראיה עד שיחזור ויפתח בתחלת ראיה שנית^קג. ואף שהנדה מעיינה פתוח כל ז' ימי נדתה^קד מכל מקום עכשיו שהטילו עליהם דין זבות^קה יש להן דין זבות^קו אף לזו משהפסיקה בטהרה^קז:

[כג] משהוכר עוברה. דהיינו לאחר ג' חדשים^קח שדמים מסולקים ממנה מפני שראשה ואבריה כבדים עליה^קט:

[כד] מת הולד. או גמלתו^קי דמים מסולקים הימנה כל כ"ד חדש. ואם מניקתו יותר מב' שנים אין דמיה מסולקין אלא כ"ד חדש דלא קיימא לן כמאן דאמר^קיא דם נעכר ונעשה חלב אלא שאבריה מתפרקין בשעת לידה ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חדש הלכך דמיה מסולקין (גמ'^קיב).

ואם חדש העבור עולה למנין תלוי בפלוגתא שבאבן העזר סימן י"ג^קיג לענין הנקת הולד כן דעת הש"ך^קיד. אבל זה אינו כיון דהכא לאו בהנקה תליא מלתא לא דמי להתם ולכולי עלמא חדש העבור עולה למנין כ"ד חדש כיון שהזכירו חכמים^קטו חדשים ולא שנים מה שאין כן בהנקה שהזכירו גם כן שנים (בגיטין פרק ז^קטז עיין תרומת הדשן סי' רי"ו) (כרתי ופלתי^קיז):

[כה] סמוך לוסתה. הראשון^קיח. ואם קבעה וסת בימי עבורה ומניקתה עיין סי' קפ"ט סעיף ל"ג וסעיף ל"ד^קיט:

[כו] אינה חוששת לו. שחרדה מסלקת את הדמים (משנה^קכ) והוא שהיתה כל שעת הוסת בחרדה ולא הפסיקה ממנה (ט"ז^קכא):

[כז] צריכה בדיקה. שמא בשעה שתזקק לבעלה יצא הפחד מלבה ויבא האורח בזמנו (ט"ז^קכב). וגם בלא תשמיש דעת רמ"א שבשעת וסתה צריכה בדיקה לכתחלה להתירה לאחר זמן כי שמא על ידי איזה היסח הדעת יסור פחדה כמעט רגע ותראה (כרתי ופלתי^קכג):

[*] שאר נשים. דעלמא שאינן במחבא או מעוברות או מניקות^קכד:

[כח] כשיגיע הוסת. אפילו אינו קבוע^קכה (ב"ח^קכו פרישה^קכז מנחת יעקב סימן קפ"ט^קכח):

[כט] עד שתבדוק. פירוש אפילו לא בדקה עד אחר זמן מרובה^קכט ולא חיישינן שמא נפל הדם לארץ^קל בשעת הוסת (ב"י^קלא ט"ז^קלב כרתי ופלתי^קלג דלא כב"ח^קלד):

[ל] שאינו קבוע. פירוש שאין הוסת קבוע. וצריכה לחוש ליום ל' לוסתה לפרוש מבעלה ולבדוק עצמה להתירה לאחר ל' כדלקמן סימן קפ"ט סעיף א' וד'^קלה:

[לא] לפקוד אשתו. שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך וצוו חכמים למלאות חפצה ותשוקתה ומצאו סמך^קלו מהכתוב^קלז ופקדת נוך ולא תחטא (גמרא^קלח):

[לב] שרי. כיון דוסתות דרבנן^קלט במקום מצוה לא גזרו^קמ. ואפילו חיובא ומצוה איכא (ש"ך^קמא):

[לג] בדברי רצוי. שיפייסנה וידבר על לבה^קמב דברי רצוי ופיוסים^קמג עד שתתרצה ותמחול לו^קמד ויוצא לדברי הכל כי מחילתה מועלת אפילו בחיוב עונה של תורה^קמה כ"ש בשל דבריהם (עיין מנחת יעקב^קמו בשם רש"ל^קמז ודו"ק):

[לד] תבוא עליו ברכה. לפי שיש מפרשים כן^קמח לשון לפקוד אשתו שאמרו חכמים^קמט ולא הותר תשמיש כלל סמוך לוסתה לפי דבריהם:

[לה] שרי. ואפילו חיבוק ונישוק. ואף על גב דכתבתי לעיל^קנ דהמחמיר בחבוק ונישוק תבא עליו ברכה הכא אין להחמיר כלל כיון דיש אומרים^קנא דאפילו בתשמיש חיובא ומצוה איכא (ש"ך^קנב דלא כט"ז^קנג):

[לו] אשתו. שמא יטרד בזה ויתבטל מהמצוה (גמ'^קנד):

[לז] עונה אחת. דהיינו י"ב שעות (ש"ך^קנה):

[לח] להמתין. ואם הולך לדבר מצוה אין צריך להמתין^קנו ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול יוכל לסמוך על כל הפוסקים^קנז שלא פרשו הגמרא^קנח כיש אומרים אלו^קנט שברמ"א:

[לט] לימים לבד. עיין סי' קפ"ט^קס איזהו וסת הימים:

[מ] לבא עליה. אחר שעברה עונת הוסת^קסא:

[מא] וסתה. שסתם רואות מל' לל' כדלקמן סי' קפ"ט^קסב ואסור לבא עליה לאחר ל' יום עד שישאלנה כי שמא ראתה ביום ל'^קסג. אבל קודם ל' באשה שאין לה וסת קבוע או קודם שהגיע שעת הוסת באשה שיש לה וסת קבוע אין צריך שישאלנה^קסד. ומותר לבא עליה אפילו היא ישנה^קסה פירוש שאינה ערה כל כך שתוכל להשיב אם טמאה היא אבל ישנה לגמרי אסור לשמש עמה (תוס'^קסו) (משום דדמיא לאנוסה^קסז דאין לך אונס גדול מזה^קסח):

[מב] ואין צריך לשאול. שהרי ב' ספיקות הן (רמב"ן^קסט) שמא לא ראתה ואם ראתה שמא טבלה^קע. אבל אם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה (גמ'^קעא):

[מג] מוסתות הגוף. פירוש וסת המורכב משניהם שקבעה לה וסת הגוף מכ' לכ' יום^קעב:

[מד] וכיוצא בה. כגון על ידי אכילת שום ובצל ופלפלין ליש אומרים^קעג שבסי' קפ"ט סעיף כ"ג בהג"ה שדינו כקפיצה (מנחת יעקב^קעד) (או על ידי שהכה בעלה אותה או שנשאה משא כבד^קעה (רז"ה^קעו בשם התוספתא^קעז) שכל אלו הם וסת התלוי במעשה ואם הם מורכבים בוסת הימים כגון שאירע לה מעשה אחד מאלו ג' וד' פעמים^קעח מכ' לכ' יום וראתה בכל פעם מותר לבא עליה אחר עונת הוסת קודם ששהתה כדי שתספור ותטבול ואין צריך שישאלנה^קעט דכיון שהוסת תלוי במעשה אמרינן שמא לא אירע לה המעשה ולא ראתה^קפ (ומה שהוא מורכב בוסת הימים הוא להקל שאם אירע לה המעשה קודם כ' יום אינה חוששת לה כדלקמן סי' קפ"ט^קפא).

ומה שכתב השלחן ערוך מוסתות הגוף לא דק דוסתות הגוף הן פיהוק ועיטוש וכיוצא בהן^קפב ואינן נקראים וסת התלוי במעשה ואם הן מורכבים מוסת הימים דינן כוסת הימים גרידא לכל דבר (ש"ך^קפג מנחת יעקב^קפד):

[מה] לעונה בינונית. וצריכה לפרוש מבעלה ביום ל' לראייתה כדין אשה שאין לה וסת קבוע כדלקמן סימן קפ"ט^קפה שאף שזו קבעה לה וסת מכ' לכ' יום כיון שתלוי במעשה^קפו שאירע לה מכ' לכ' יום אינו כלום וחוששין שמא יבא האורח מעצמו בזמן שדרכו לבא לסתם נשים^קפז שהן רואות מל' לל' ואחר ל' אסור לבוא עליה עד שישאלנה^קפח כי שמא ראתה ביום ל' אלא אם כן שהתה כדי שתוכל לספור ולטבול (רשב"א^קפט ב"י^קצ).

ואם יש לה וסת הגוף שאינו תלוי במעשה כגון פיהוק ועיטוש וכיוצא בהם והוא מורכב בוסת הימים כגון שקבעתו ביום ידוע בחדש או מכ' לכ' יום אין צריך לחוש לעונה בינונית^קצא. ואם לא קבעתו ביום ידוע חוששת לעונה בינונית^קצב דהיינו שצריכה בדיקה ליום ל' לראייתה^קצג וגם בעלה אסור לבא עליה אחר ל' עד שישאלנה^קצד (רמב"ן) וביום שלשים צריך לפרוש ממנה^קצה (ש"ך) (כי שמא יארע לה הפיהוק בשעת תשמיש ותראה^קצו אלא אם כן קבעה לה וסת לראות בסוף הפיהוק או אחריו כדלקמן סי' קפ"ט סעיף כ"ד^קצז):