או"ח סימן קלא — דיני נפילת אפים

קלא דיני נפילת אפים ובו ו' סעיפים:

א לאחר שסיים השליח ציבור חזרת התפלה נופלים על פניהם ומתחננים^א כל מקום לפי מנהגו^ב וגם עיקר נפילת אפים הוא מנהג שנהגו כל ישראל מימות עולם^ג ואף על פי כן אינה חובה אלא רשות^ד לכן כל הלכותיה תלויות במנהג^ה כמו שיתבאר ותחינה זו שמתחנן בנפילת אפים צריך לומר מיד אחר התפלה^ו אבל אם הפסיק ועסק בדברים אחרים אחר התפלה שוב אין תחינתו נשמעת כל כך לכן אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים (אע"פ שמן הדין אין איסור בדבר שהרי עיקר נפילת אפים היא רשות^ז) ומכל מקום א"צ ליזהר אלא מלהפסיק ולעסוק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה מועטת אין לחוש^ח וכל שאין מפסיקין בדברים אחרים לגמרי יכול לילך אחר התפלה למקום אחר ליפול שם על פניו^ט.

ועיקר נפילת אפים שנהגו בה בימי הראשונים היא ליפול על פניו ארצה אפילו שלא בפישוט ידים ורגלים^י (ואפילו יושב על הארץ ונופל על פניו ארצה^יא) ואדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בענין זה^יב בפני הצבור כשמתפלל על הצבור^יג אם אין הצבור נופלים כך כמוהו^יד אלא א"כ הוא בטוח במעשיו שיענה כיהושע בן נון^טו (שהרי) נאמר בו^טז קום לך למה זה אתה נופל על פניך (משמע שאין לו ליפול) לפי שאם לא יענה מיד יהרהרו הצבור אחריו^יז לומר שאינו הגון ואינו ראוי ליענות.

וכן כל אדם אסור ליפול על פניו ארצה^יח על גבי רצפת אבנים^יט אפילו שלא בפישוט ידים ורגלים גזירה משום השתחוואה בפישוט ידים ורגלים^כ שהיא אסורה מן התורה^כא ולוקין עליו^כב שנאמר^כג ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה ואינו מותר אלא במקדש בלבד.

ואם אינו מדביק פניו בקרקע אלא מטה על צידו מותר^כד אפילו לאדם חשוב בפני הצבור^כה ואפילו על גבי רצפת אבנים^כו שלא בפישוט ידים ורגלים^כז כמו שיתבאר^כח ועכשיו שלא נהגו ליפול על פניהם ממש^כט אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד לא שייך כל זה^ל.

וכיון שאין נופלין ממש אלא שמכסה פניו נהגו ליפול אפילו מעומד^לא אך ע"פ הקבלה ראוי להיות נפילת אפים מיושב^לב ואם אי אפשר לישב במקום שכלו הג' פסיעות ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ויפול מיושב^לג.

ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די בכיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הן ואין הגוף יכול לכסות את עצמו^לד כמו שנתבאר סי' ע"ד^לה וצ"א^לו.

ונהגו במקומות הרבה להטות על צד שמאל^לז לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנאמר^לח ה' צלך על יד ימינך וכמ"ש בסי' צ"ז^לט נמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחוריו כלפי אדוניו^מ וי"א^מא להטות על יד ימינו שכשהוא מוטה על ימינו ושכינה כנגדו יכוון שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני^מב ונהגו במדינות אלו להטות בשחרית על ימינו ולא על שמאלו משום כבוד התפילין שבשמאלו ובמנחה או אפילו בשחרית כשאין לו תפילין בשמאלו מטה על שמאלו^מג והש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון אף כשנופל על יד ימינו^מד (וה"ה היושבים בצד המנורה לפני הארון ונופלים על פניהם למזרח כמו הש"ץ^מה).

ע"פ הקבלה^מו יש לומר מזמור^מז אליך ה' נפשי אשא^מח אך מפני שהאומרו ולבו רחוק ממנו גורם לו להאסף בלא עתו^מט לפיכך נמנעו לאומרו במדינות אלו אלא אומרים רחום וחנון כו' ה' אל באפך כו'^נ:

ב לאחר שנפל על פניו^נא יגביה ראשו ויתחנן מעט מיושב כל מקום ומקום לפי מנהגו ומנהג פשוט לומר ואנחנו לא נדע מה נעשה כו'^נב לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם שיתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו עליו השלום שנאמר^נג ואשב בהר וגו'^נד ואתנפל לפני ה' וגו' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע מה נעשה כו'^נה ואחר כך חצי קדיש אשרי למנצח^נו:

ג יש נוהגים שאין נופלים אפים אלא במקום שיש שם ספר תורה^נז וסימן לדבר במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה'^נח ובמקום שאין ספר תורה נוהגין לומר תחינה בלא כיסוי פנים^נט.

וחצר בית הכנסת הפתוחה לבית הכנסת המתפללים בה כשבית הכנסת פתוח נוהגים לומר תחנה בנפילת אפים כמו בבית הכנסת עצמו אבל לא כשבית הכנסת נעול^ס ובית הכנסת של נשים היא כבית אחד לענין זה עם בית הכנסת שהספר תורה בתוכה אפילו אינו פתוח לו ונוהגים לומר בו בנפילת אפים^סא אבל עזרה שלפני בית הכנסת דינה כחצר בית הכנסת^סב.

אפילו יחיד המתפלל בביתו כשמתפלל בשעה שהציבור מתפללין בבית הכנסת יכול ליפול עמהם בשעה שהם נופלים^סג שהרי הוא כאלו עומד עמהם שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כל שיש עשרה במקום אחד כמו שנתבאר בסי' נ"ה^סד:

ד אין נפילת אפים בלילה^סה מטעם הידוע ליודעים לפיכך אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה אין ליפול על פניו^סו ויש לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום^סז ומכל מקום אין לחוש לזה אלא בודאי לילה אבל לא בבין השמשות^סח ונוהגים ליפול על פניהם בליל אשמורות הואיל והוא קרוב ליום^סט ויש נוהגים להאריך בסליחות עד נכון היום ואז נופלים על פניהם^ע:

ה נהגו שלא ליפול על פניהם בבית החתן^עא ביום כניסתו לחופה^עב מפני שיום טוב שלו הוא^עג ולא בבית הכנסת ביום מילה^עד מפני שמצות מילה בשמחה קבלו עליהם^עה ולא כשיש שם חתן בבית הכנסת^עו ולא בבית האבל^עז מפני שז' ימי אבילות הוקשו לז' ימי החג לענין איסור עשיית מלאכה^עח שנאמר^עט והפכתי חגיכם לאבל וה"ה לוהוא רחום שאומר[ים] בב' וה'^פ.

ואף לאחר שיצאו מבית החתן והאבל ובאו לבתיהם א"צ לומר תחנון^פא לפי שמקומו הוא מיד אחר תפלת י"ח וכיון שנדחה ממקום קביעתו נדחה לגמרי^פב וה"ה לוהוא רחום^פג במדינות אלו שנוהגים לומר קודם נפילת אפים^פד בכל הימים אע"פ שאמירתו חובה כמ"ש בסי' קל"ד^פה (מכל מקום כיון שחיובו אינו אלא מפני המנהג ועכשיו נפטרו מלאמרו בשעת חיובו דהיינו בזמן שנוהגים לאמרו בכל יום שהוא מיד אחר תפלת י"ח קודם נפילת אפים נפטרו כל היום).

אבל בראש חודש שנוהגים שאין אומרים הלל בבית האבל^פו (יש לכל אחד לומר הלל אחר כך כשבא לביתו שמצות הלל היא כל היום^פז ואין מקומו קבוע מיד אחר תפלת י"ח שאפילו קודם התפלה צריך לקרותו לפעמים כמ"ש בסי' תכ"ב^פח ואצ"ל אחר התפלה שזמנה כל היום אפילו ליחיד בראש חודש^פט ואין אומרים אותו מיד אחר תפלת שחרית אלא משום זריזין מקדימין למצות^צ ועוד שאינו דומה לוהוא רחום שהיו פטורים מלאמרו בשעת חובתו מפני האבלות של אבל שהיא לו כיו"ט אבל מן הלל אינם פטורים אלא שמפני האבילות שבבית אין רוצים לומר שם לא המתים יהללו יה^צא מפני שנראה כלועג לרש^צב לפיכך צריכים לצאת משם ולקרות כמו שהמתפלל כשהוא מהלך בדרך והגיע אצל קברות^צג אחר י"ח מיד שהוא צריך להרחיק משם משום לועג לרש ולקרות הלל).

במה דברים אמורים בהלל של ראש חודש שחיובו אינו אלא מנהג^צד ולא נהגו לקרות בבית האבל אבל בחנוכה^צה שההלל הוא חובה מתקנת חכמים^צו קורים גם בבית האבל שגם האבל חייב בו אלא שנוהגים שהאבל כל ל' ועל אביו ועל אמו כל י"ב חודש אינו עובר לפני התיבה בעת ההלל כי הקהל אז בשמחה כעין שבתות ויו"ט^צז:

ו אין מונעין מליפול על פניהם ביום המילה אלא בבית הכנסת שהמילה בו אבל בבית הכנסת אחר נופלין^צח ובזמן הקור שמלין התינוק בביתו^צט נוהגים שלא ליפול על פניהם בבית הכנסת שבעל הברית מתפלל שם^ק וכל זה בתפלת שחרית שמלין אז התינוק אבל במנחה אע"פ שמתפללין אצל התינוק אומרים תחנון^קא.

משא"כ בחתן שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללים אצל החתן או אם בא לבית הכנסת ביום כניסתו לחופה ויש מקומות נוהגים שאין החתנים הולכים לבית הכנסת יום או יומים קודם החופה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנון אך אם נכנסו לבית הכנסת אומרים תחנון לבד מיום החופה^קב ויש נוהגים שלא לומר תחנון כל ז' כשהחתן בבית הכנסת^קג שכל ז' ימי המשתה הם לו כרגל^קד ואפילו ביום ח' לחופתו (בשחרית) אין נוהגים ליפול על פניהם כיון שהיתה החופה סמוך לערב (ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא).

ויש מקומות נוהגים שלא לומר תחנון גם במנחה כשמתפללים אצל התינוק^קה אבל בבית הכנסת נופלים אע"פ שבעל הברית מתפלל שם ובשבת אומרים צדקתך צדק^קו אפילו אין עושין הסעודה אלא בלילה^קז:

*

הסימנים החסרים עד סימן קנ"ח לא ידענו מה היה להם כי לא היו בדפוס מעולם וחבל על דאבדין^קח

ועתה חדשים מקרוב נמצאו באמתחת הרב^קט

סימנים קנ"ה וקנ"ו

וה' יורינו דעת להאיר עינינו במאור תורתו אמן: