או"ח סימן עט — מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה

עט מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה ובו י"א סעיפים:

א היתה צואת אדם מאחריו אפילו אין לה ריח^א צריך להרחיק ממנה ד' אמות^ב שנאמר והיה מחניך קדוש^ג ומחנהו של אדם דהיינו חנייתו היינו ד' אמות לכל רוח^ד (שזהו מקומו של אדם כשישכוב ויפשוט ידיו ורגליו^ה כמ"ש סי' שמ"ט^ו) חוץ מכנגד פניו ששם עיקר חנייתו וצריך להיות מחנהו קדוש^ז כמלא עיניו^ח ואפילו בלילה שאינו רואה אותה^ט או שהוא סומא^י צריך להרחיק עד מקום שהפיקח לא יוכל לראותה ביום וצדדים שלפניו הרי הם כלפניו ושלאחריו כלאחריו^יא (וצדדין ממש יתבאר בסימן פ"א^יב):

ב ואם יש לה ריח צריך שלא יהיה ריחה בתוך ד' אמות שלאחריו וצדדין שאל"כ אין מחנהו קדוש לפיכך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח^יג ואפילו אם יש לו חולי שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח^יד (אבל מלפניו א"צ להרחיק מלא עיניו ממקום שכלה הריח אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש):

ג ש"ץ המתפלל וצואה בבית הכנסת או באיזה בית שמתפלל שם אפילו הוא לאחריו בכל הבית צריך הוא לשתוק עד שיוציאוהו מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהיה אחד מן הקהל בתוך ד' אמות^טו ממקום שכלה הריח^טז ואי אפשר לו לכוין ולשמוע מהש"ץ ואין הש"ץ מוציאו ידי חובתו אלא א"כ שומע ממנו^יז ואם הוא בפסוקי דזמרה שאינו מוציא אחרים ידי חובתן מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמות^יח ובמי רגלים שאין להם ריח יכולים כל הקהל להרחיק ד' אמות ויכול הש"ץ לומר כדרכו בכל ענין^יט:

ד היתה במקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים ה"ז רשות לעצמו ונקרא מחנהו קדוש^כ אע"פ שיושב בצדה ורואה אותה וקורא^כא והוא שאין ריחה מגיע אליו^כב ויש אומרים^כג שצריך שיהיה רוחב מקום ההוא ד' טפחים על ד' טפחים ואז הוא מקום חשוב לחלוק רשות לעצמו כמו ברשויות של שבת^כד ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה:

ה וכן אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר אחר^כה אפילו הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה ורואה אותה מותר^כו אם אין ריחה מגיע אליו^כז לפי שהפתח היא כסתום^כח כיון שיש לה גיפופים מכאן ומכאן המבדילים בין חדר לחדר^כט ויש מי שאוסר^ל מי שרואה אותה אע"פ שהיא ברשות אחרת והעיקר כסברא הראשונה^לא שכיון שהיא ברשות אחרת אע"פ שרואה אותה ה"ז כצואה בעששית^לב שאין איסור כלל בראייתה^לג ואעפ"כ טוב לחוש לדבריו ואם מעצים עיניו או בלילה מותר בזה לדברי הכל כיון שהיא ברשות אחרת וגם אינו רואה אותה^לד:

ו אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר שלא לקרות בו עד שיכלה הריח אע"פ שהצואה כבר חלפה ועברה ומכל מקום מי שאינו מריח מותר לקרות בזה כיון שאין צואה בבית^לה:

ז חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה^לו ובגדולה יש גיפופים העודפים על הפרצה מכאן ומכאן^לז הקטנה אינה חשובה כבית בפני עצמה אלא הוא כקרן זווית של הגדולה^לח הואיל ונפרצה לה במילואה והגדולה היא כבית בפני עצמה הואיל ונשתיירו בה גיפופים מכאן ומכאן לפיכך אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה (א) (עד שירחיק כשיעור^לט) אבל אם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה כיון שהוא כבית בפני עצמו רק שלא יהיה ריחה מגיע אליו^מ וגם שלא יראנה לדברי האוסרים לעיל סעיף ה' (במה דברים אמורים כשכותלי אורך הקטנה נכנסים לתוך הגדולה ומופלגים שם ג' טפחים מכותלי אורך הגדולה שאל"כ אף הקטנה היא כבית בפני עצמה על ידי גיפופי הגדולה משום נראה מבחוץ ושוה מבפנים^מא כמו שיתבאר בסי' ש"ס^מב):

ח צואת כלב או חזיר אם נתן בהם עורות מרחיק מהם כמו מצואת אדם^מג ואם לאו דינן כמו צואת שאר בהמה חיה ועוף שא"צ להתרחק מהם כלל אם אין בהם ריח^מד ואם יש בהם ריח אין צריך להרחיק אלא עד שיכלה הריח ולא יותר^מה חוץ מצואה רכה של חמור הבא מן הדרך^מו ומצואת חתול ונמיה^מז שהן כצואת אדם לפי שסתמן ריחן רע ולכן אפילו יזדמן פעם אחת שאין להם ריח אסרו כצואת אדם^מח ואם יש להם ריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח וכן הדין בנבלה מסרחת ומכל מקום ההולך בדרך אע"פ שרואה צואת בהמה כנגדו אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור^מט אבל בסמוך לעיר יש אומרים^נ שיש לחוש לפי שרוב בהמות המצוים שם הם חמורים במקומות שהחמורים מצוים^נא:

ט יש אוסרין לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך^נב וכנגד צואת תרנגולים אדומים^נג (שקורין ענגלי"שן הא"ן^נד בל"א או אינדי"ק) שתרנגולין אלו צואתן מסרחת מאד (ולכן היא כצואת אדם שאע"פ שיזדמן שאין לה ריח רע אסור ואם יש לה ריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח כמו בצואת אדם ולא כצואת שאר עופות שיש להן ריח) אבל צואת שאר תרנגולים ההולכים בבית דינו כדין צואת שאר עופות אבל הלול שלהם יש בו סרחון לרוב ולכן דינו כצואת אדם^נה:

י אסור לקרות קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע^נו (אפילו אין הריח מצואה מגולה שעליה אלא מהטמונה ומכוסה) או מצואה שחלפה ועברה ונשאר ריחה שם^נז (והוא שהריח מגיע אליו^נח):

יא ריח רע שאין לו עיקר^נט כגון שיצא ממנו רוח מלמטה^ס גזרו עליו חכמים משום ריח רע שיש לו עיקר^סא ואסור בדברי תורה עד שיכלה הריח ואין צריך להרחיק כלום^סב ואם יצא מחבירו מותר בדברי תורה מפני שהוא דבר שאי אפשר ליזהר ממנו שהתלמידים שבבית המדרש קצתם גורסים בלילה וקצתם ישנים^סג ומפיחים בתוך השינה לפיכך לא גזרו על של חבירו לדברי תורה ולכן אפילו אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אינו צריך לצאת כיון שלא גזרו על זה כלל לדברי תורה אבל לקרות קריאת שמע (או להתפלל^סד) גזרו אפילו על של חבירו עד שיכלה הריח כיון שלעולם אפשר לו לילך למקום אחר לקרות או להתפלל שם^סה: