אוצר החסידיםפסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתרסימן קיסעיף ט (א)

סעיף ט (א)

ספק טרפה שנתערב באחרות, כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים, שכיון שספק הראשון הי' בגופו אין להתירו מספק ספיקא. ³⁷⁸

וברמ"א: ויש אומרים הטעם דאסור, הואיל והספק הוא איסור מדאורייתא, ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור, רק שנתערב באחרים, לא מקרי ספק ספיקא ואסור.

וכתב הש"ך (באופן הא'), שלדעת המחבר לא מהני ספק א' בגופו וא' בתערובות אפילו באיסור דרבנן (באיסור שספיקו לחומרא). וכן משמע דעת הט"ז.

ודעת הש"ך עצמו שבכל איסור דרבנן מהני ספק א' בגופו וא' בתערובות (מלבד בדבר שיש לו מתירין).

וכן דעת רבנו.

(ב)

ברמ"א: ואפילו הי' לו חזקת איסור (...) יש להתיר מכח ספק ספיקא.

ונחלקו עליו הט"ז והש"ך, שדעת הש"ך שאין להוציא מידי חזקת איסור אלא בג' ספקות, ודעת הט"ז שאפילו כמה ספקות אין מוציאין מידי חזקת איסור (כשהספק הוא נגד החזקה). ³⁷⁹

ובדעת רבנו:

א. יש מקום לומר בדעת רבנו, שלכתחילה עכ"פ יש לחוש לדעת הט"ז שאפילו כמה ספקות אין מוציאין מידי חזקת איסור (אא"כ יש עוד צדדים להקל).

ב. אף לדעת האומרים שאין להתיר חזקת איסור מכח ספק ספיקא, נוטה רבנו לומר שאין זה אלא מדרבנן. ³⁸⁰

ג. כתב רבנו, שאף לדעת האומרים שאין להתיר חזקת איסור מכח ספק ספיקא, במקום שיש כנגדה חזקה אחרת להיתר יש להתיר. ומשמע דעת רבנו שהמתירים התירו אף במקום שאין חזקת היתר כלל (ודלא כהחולקים). ³⁸¹

ד. חידש רבנו, שאם אחד מהספקות הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, הכל מודים דסגי בב' ספקות כדי להוציא מידי חזקת איסור. ³⁸²

ה. נראה דעת רבנו, שאם אחד מהספקות הוא ספק שאינו שקול (היינו שנוטה לאיסור יותר מלהיתר), הכל מודים דלא מהני ס"ס נגד חזקת איסור.

(ג)

כתב הש"ך, ששני ספקות משם אחד אינם נחשבים לספק ספיקא. ³⁸³

ודעת המנח"י והכו"פ שגם שני ספקות משם אחד נחשבים לספק ספיקא, כל שיש כאן שני צדדים להקל שאין אחד מהם נכלל בחברו. ³⁸⁴

ויש מקום לומר במסקנת דעת רבנו ³⁸⁵ , שבמקום שיש שני צדדים להקל גם שני ספקות משם אחד נחשבים לספק ספיקא ³⁸⁶ (ודלא כהש"ך).

(ד)

כתב הש"ך, שאיסור דאורייתא שיש בו ספק ספיקא, ויש בו גם איסור דרבנן שיש בו ספק אחד, מותר. ³⁸⁷

וכן דעת רבנו (ודלא כהחולקים).

(ה)

כתב הש"ך, שאיסור דרבנן הבא מחמת חשש איסור דאורייתא בגופו, לא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא, אלא גם ספקו אסור. ³⁸⁸

ודעת רבנו שאף בכה"ג אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ולא החמירו אלא בגבינות שספק החליפום נכרים, שבזה גזרו חכמים אפילו בדיעבד, כי היא מילתא דשכיחא טובא.

(ו)

כתב הש"ך, שאין להתיר מכח ספק ספיקא אלא כשהספקות הם שקולים (שצדדי האיסור וההיתר שוים), אבל כשהספק נוטה לאיסור יותר מלהיתר לא אמרינן ספק ספיקא. ³⁸⁹

ודעת הסדרי טהרה שגם אם אחד הספקות אינו שקול מצטרף לספק ספיקא. ³⁹⁰

ורבנו כתב שספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא. וכתב הצ"צ דהיינו דוקא בספק שדינו מדאורייתא כספק שקול, ³⁹¹ אלא שחכמים החמירו שלא להחשיבו כספק שקול, אבל ספק שאינו שקול מדאורייתא אינו מצטרף לספק ספיקא.

(ז)

כתב הש"ך שספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק. ³⁹²

ודעת הט"ז שספק הבא מחסרון ידיעה בכל הדור, ואין לנו שיעור שיש בו כדי להוציא מספק זה, מיקרי ספק.

ודעת המשאת בנימין שלענין ס"ס מצרפינן גם ספק התלוי בחסרון ידיעה.

ובדעת רבנו:

א. נראה דעת רבנו, שספק הבא מחסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל, אפילו אם חסרון הידיעה הוא בכל הדור (ודלא כהט"ז).

ב. ספק הבא מחסרון ידיעה אינו נקרא ספק גם לענין ספק ספיקא (ודלא כדעת המשאת בנימין).

(ח)

כתב הב"י, שבעיא דלא איפשטא בגמרא דינה כספק ומצטרפת לספק ספיקא.

והפר"ח כתב שבעיא דלא איפשטא אין דינה כספק, אלא לעולם אזלינן בה לחומרא (בדאורייתא).

ודעת רבנו כדעת הב"י, שבעיא דלא איפשטא דינה כספק ומצטרפת לספק ספיקא. ³⁹³

הערות

378. סעיף ט (א) כתב הש"ך (סקס"ב באופן הא'), דנפק"מ בין טעם המחבר לטעם הרמ"א לענין ספק גבינת גויים שנתערבה בהיתר (שקודם שנתערבה היתה אסורה אף שהיא ספיקא דרבנן, כמבואר לקמן בדיני ס"ס דין יח), שלדעת המחבר אסורה כיון שהספק הראשון הי' בגופו והשני ע"י תערובות, ולדעת הרמ"א מותרת כיון שהספק הראשון לא הי' באיסור דאורייתא (ובהמשך דבריו כתב לבאר דעת המחבר והרמ"א באופנים אחרים, ולפי אופנים אלו מותר לכו"ע בספק גבינת גויים שנתערבה). והש"ך עצמו כתב (דיני ס"ס דין יז, קיצור דיני ס"ס דין יח, נקוה"כ לט"ז סקי"ד) כדעת הרמ"א, שספק איסור דרבנן שנתערב בהיתר מותר משום ספק ספיקא, אף שהספק הראשון הוא בגופו והשני ע"י תערובות. וכן דעת שאר אחרונים (מנח"י בקונטרס הספקות סקל"א, בל"י קונטרס הספקות סקכ"ג, חוו"ד בכללי ס"ס בקצרה דין יח, יד יהודה פיה"א סק"ס). והט"ז (סקי"ד) כתב שאף באיסור שעיקרו מדרבנן לא מהני ספק א' בגופו וא' ע"י תערובות [והביא ראי' מספק ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות שכולן אסורות (כדלעיל סי' קב סעיף א), והשיג עליו בנקוה"כ שם שמביצה שנולדה ביו"ט אין ראי' משום דהוי דשיל"מ]. וכן דעת הפר"ח (סקמ"ו). ובס' זבחי צדק (סקק"ב, הובא בכה"ח סקקל"ט) כתב לחלק, שבאיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה (כמו גבינות גויים) לא מהני ספק א' בגופו וא' בתערובות, אבל באיסור שעיקרו מדרבנן מהני. וכן הכריע בכה"ח (שם). וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג בקו"א סק"ב): (...) ע"י תערובות יש להקל, כיון שהספק הראשון אינו אסור אלא מדברי סופרים, עיין ש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ב. הרי שכתב רבנו להדיא שבמקום שהספק הראשון אינו אסור אלא מד"ס מותר ע"י תערובות, וציין לש"ך כאן. ונמצא דעתו שבאיסור דרבנן מהני ספק א' בגופו וא' ע"י תערובות, כדעת הש"ך, ודלא כהט"ז והפר"ח.
379. (ב) א. הט"ז (סקט"ו) הביא דעת האו"ה (כלל כו דין ב) שאין להתיר בס"ס אלא היכא דליכא חזקת איסור, אבל במקום חזקת איסור אין להתיר מכח ס"ס (ודלא כרמ"א כאן), והביא שכן דעת שו"ת משאת בנימין (סי' לח). ולמעשה הכריע שכל שהספק הוא מצד אחר ואינו סותר את החזקה (כגון בהמה שנשחטה כדינה והיא ספק טריפה) מהני ס"ס, אבל כשהספק הוא נגד החזקה (כנון שנולד ספק בשחיטה) לא מהני אפילו כמה ספקות להוציא מחזקת איסור. וכן דעת עוד אחרונים (מנחת כהן ספר התערובות ח"ג פי"א, מנח"י בקונטרס הספקות סקמ"ב, יד יהודה פיה"א סקס"ב אות מ ובקיצור דיני ס"ס אות מט, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקשנ"ד ובכה"ח סקקמ"ג וסקקמ"ד). והש"ך (דיני ס"ס דין כח ובנקוה"כ לט"ז שם) כתב דג' ספקות מהני בכל ענין, אף כשהספק הוא נגד החזקה [וכשהספק אינו נגד החזקה כתב (בדיני ס"ס דין כט) דסגי בב' ספקות, כדעת הט"ז]. וכן דעת החוו"ד (כללי ס"ס בקצרה דין כח), אלא שכתב דהא דבעינן ג' ספקות הוא דוקא אם הספק הוא אם נעשה מעשה לבטל החזקה, אבל הספק הוא אם נעשה מעשה לקיים החזקה (ובלא מעשה זה היתה בטלה מאלי') סגי בב' ספקות. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בכה"ח סקקמ"ד). ודעת הפר"ח (סקמ"ט ובדיני ס"ס דין טז) כדעת הרמ"א, דס"ס מהני נגד חזקת איסור בכל ענין. וכן דעת הכו"פ (בקונטרס בית הספק לש"ך שם) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקשנ"א ובכה"ח סקקמ"ג). ובזבחי צדק (סוף אות קל, הובא בכה"ח שם) הכריע לסמוך על המתירין בהפ"מ. וכתב רבנו (או"ח סי' תלג סעיף לב, לענין גל שיש בו ספק חמץ): אם לא ביטלו וכבר הגיע שעה ששית שאין בידו לבטלו, חייב הוא לפקח ע"י מרא וקרדום ולבדוק ולחפש שמא יש שם מן החמץ שנשתמש בחורין תוך ל' יום לפני הפסח. אבל החמץ שנשתמש בהם קודם ל' יום יש בו כמה ספיקות להקל, שמא ניטל כולו מהחורים ושמא נתעפש באורך זמן (ושמא יש עליו גבוה ג' טפחים שהוא כמבוער מן התורה), ואין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, וחכמים לא הטריחוהו לפקח הגל על ידי מרא וקרדום כיון שאין שם חמץ ודאי. ובקו"א (סקי"ד, על מ"ש בפנים "חייב הוא לפקח"): ומיהו היינו שנשתמש חמץ ודאי בחורין תוך ל' יום, דליכא אלא חד ספיקא לאפוקי מידי חזקת חמץ בגל זה (...) אבל אם נשתמש קודם ל' יום, דיש ב' ספיקות כמ"ש לעיל, והן מוציאים מידי ודאי לדעת רמ"א בי"ד סי' ק"י, אלא דמדרבנן צריך בדיקה אפילו לכמה ספיקות כמו שנתבאר לעיל, ורבנן לא אטרחוהו להוציא ע"י מרא וחצינא כמשמעות העולת שבת. אבל להאחרונים החולקים על רמ"א ביו"ד שם, אפשר דאין להקל אלא א"כ יש להסתפק שמא יש עליו ג' טפחים, דאז יש ג' ספיקות, והן מוציאין מידי ודאי להש"ך שם. ואף שיש חולקין עליו (...) מ"מ כיון שהרמב"ם וראב"ד ושאר גדולי הראשונים סוברים דספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא, וגם החולקים אפשר שמודים בספק ספיקא שיש לו חזקת איסור, שהספק השני אפשר שקל יותר מן התורה מן הספק ראשון שאין לו חזקת איסור (...) הלכך בהצטרפות כל אלו חלוקי הדעות הרואה יראה בעצמו שיש להקל בנשתמש קודם ל' יום, וכמ"ש בפנים. ומשמע מדברי רבנו, שאף במקום שיש ג' ספקות (דהיינו כשיש להסתפק שמא יש על החמץ ג' טפחים) לא הי' לנו לפוטרו מבדיקה לכתחילה אלא בהצטרפות עוד צדדים להקל. ועפ"ז נמצא לכאורה דעת רבנו שלכתחילה עכ"פ יש לחוש לדעת הט"ז שאפילו כמה ספקות אין מוציאין מידי חזקת איסור.
380. ב. ביד יהודה (שם ובקיצור דיני ס"ס אות נ) נסתפק לדעת הסוברים שאין ס"ס מוציא מידי חזקת איסור, אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן. ומדברי רבנו בקו"א (שהובאו לעיל אות א) משמע שנוטה לומר שאף להאוסרים בס"ס נגד חזקת איסור, אין איסור זה אלא מדרבנן (ומ"מ לא סמך על סברא זו לחוד כדי להתיר, והצריך ספק שלישי וצירוף עוד צדדים להקל).
381. ג. כתב בשו"ת עמק הלכה (סי' לט) שאף הרמ"א לא התיר אלא במקום חזקת איסור שיש חזקת היתר כנגדה, אבל בחזקת איסור גרידא אין להתיר מכח ס"ס אפילו לדעת הרמ"א. ורבנו כתב (יו"ד סי' יח סק"ג, לענין ספק ספיקא בפגימת הסכין): ואף להאומרים דכל היכא דאתחזק איסורא לא אמרינן ספק ספיקא לקולא כדלקמן סימן ק"י, ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, מכל מקום הכא איכא נמי חזקה אחרת כנגדה, דהעמד סכין על חזקתו, כמ"ש לעיל בשם הרשב"א . וכעין זה כתב לקמן (סי' כד סקמ"ז, הובא לקמן אות ה), דהא דמחמרינן בחזקת איסור במקום ספק ספיקא היינו כשאין חזקת היתר כנגדה. הרי שלדעת רבנו אף האוסרים לא אסרו אלא במקום שאין חזקת היתר כנגד חזקת האיסור, אבל אם יש כנגדה חזקת היתר הכל מודים שאפשר להתירה ע"י ספק ספיקא. ומשמע מדברי רבנו שלדעת המתירים מותר אף במקום שאין חזקת היתר כלל (ודלא כשו"ת עמק הלכה הנ"ל). וכדברי רבנו כתב בשב שמעתתא (שמעתא ג פ"ג). ויתרה מזו כתב הצ"צ (בשו"ת יו"ד סי' רנו), שמדברי רבנו (ביו"ד סי' יח סק"ב וסי' כד סק"מ) משמע שאפילו אם נפלה ריעותא בחזקת ההיתר (כגון שהסכין פגומה לפנינו בודאי), מ"מ מוקמינן לה בהדי חזקת האיסור, ואפשר להתירה מכח ס"ס גם לדעת האוסרים בס"ס במקום חזקת איסור [אלא שבמקום אחר (שם סי' רלט) כתב שאפשר דהיינו דוקא בריעותא שנעשית בפעם אחת, כגון פגימת סכין, אבל בריעותא שאפשר לומר בה חסר ואתאי לא]. ד. כתב רבנו (או"ח סי' תלג סעיף כה, לענין חיוב בדיקת חמץ בלול של תרנגולים): כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם פסח דהיינו קודם ל' יום יש בו ב' ספיקות להקל, שמא אכלוהו, ואת"ל שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב וא"צ לבערו כלל כמ"ש בסי' תמ"ב. ובהג"ה: ואע"פ שחייב קדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת אף שיש כמה ספיקות להקל... אבל ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיוצא בהן אוכלין כל מה שמוצאין והוא קרוב לודאי, אלא שספק זה בלבד אינו יכול להוציאו מידי ודאי גמור דהיינו חזקת חמץ שהי' שם, שודאי גמור עדיף מקרוב לודאי, אבל אם יש להסתפק עוד ספק אחר דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אע"פ שספק זה אינו קרוב לודאי, מ"מ ע"י ספק זה הורע כחו של הודאי גמור, דכיון שיש להסתפק ספק אחר הרי אינו ודאי גמור, ואינו אלא כקרוב לודאי שיש שם חמץ, ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי. ובקו"א (סק"ו, על מ"ש בפנים שיש בו ב' ספיקות להקל): אף דהמ"א בסק"י כתב ספיקי טובא, אין כוונתו דוקא ג' או ד' ספיקות וכדעת הש"ך בי"ד סימן ק"י (בכללי הס"ס) דג' ספיקות מוציאין מחזקת איסור... אין בו אלא ב' ספיקות להקל, דהיינו שמא אכלוהו או גררוהו וניטל מבית זה ואין כאן חמץ כלל, ואם תמצא לומר שהוא עדיין שם שמא נמאס ונפסל מאכילת כלב, וכמ"ש בפנים דזה הוי ספק ספיקא גמור, ואפ"ה שרי כאן... ומה שהקילו בספק אכילה היינו משום שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי וכמ"ש התוספות ד"ה ואם תמצא לומר, וכמ"ש בפנים. ובהג"ה לקו"א: ולכן בצירוף עוד ספק אחד מהני אפי' להוציא מחזקת איסור, וכמו שכתבתי בפנים, ואין צריך ג' ספיקות אפילו לדעת הש"ך, ואפילו הט"ז ופר"ח דס"ל אפי' כמה ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור מ"מ מודו הכא בספק הרגיל וקרוב לודאי . ואף כאן נמצא שלא הכריע רבנו במחלוקת הרמ"א והש"ך והט"ז אם מוציאין מידי חזקת איסור ע"י ס"ס או ג' ספקות, אבל כתב שאם א' הספקות הוא ספק רגיל וקרוב לודאי הכל מודים דסגי בב' ספקות להוציא מידי חזקת איסור.
382. ומ"ש רבנו בדעת הפר"ח שאפי' כמה ספקות אין מוציאין מחזקת איסור, נראה שכוונתו למ"ש בכללי ס"ס סוף דין טז בדעת המשאת בנימין, אבל הפר"ח עצמו ס"ל שאף חזקת איסור ניתר בס"ס, כנ"ל [ומה שציין במ"מ וציונים (ביסטריצקי, ונמשך אחריו בשו"ע הוצאת תשס"ג) לפר"ח סקמ"א הוא ט"ס]. ה. כתב רבנו (יו"ד סי' כד סקמ"ז, לענין עוף שנמצאה טבעת מהגרגרת על הסכין לאחר שחיטתו, שפסק הרמ"א להטריף): וכל זה בטבעת שלמה או רוב הטבעת, אבל מיעוט הטבעת שנמצא בכל ענין כשרה (...) ואפילו בספק אם הוא הרוב או לא כתב הט"ז להקל משום ספק ספיקא, שמא לא הי' הרוב, ואם תמצי לומר שהוא הרוב שמא נעשה על ידי גלגול הגרגרת. ואף על גב דסבירא לי' להט"ז דספק ספיקא בשחיטה לא מהני לסתור חזקת איסור שמחיים כמ"ש לעיל סי' א', שאני הכא דיש מתירים לגמרי בלא ספק ספיקא (...) צריך עיון למעשה, דהא לספק אם הוא הרוב אין לו חזקה דהתירא כלל אלא חזקת איסור לחוד דבהמה בחיים, וספק דשמא נעשה על ידי גלגול הגרגרת אחר שחיטת רוב הסימן אינו כדאי להתיר, שאינו ספק שקול, דמסתבר טפי שבדחיקת הסכין על הגרגרת בתחלת שחיטה נעקרה חוליא אחת ברובא, כמ"ש לעיל בשם רש"ל, אלא שאחר כך כשהגיע הסכין אצל רובה חתכה הסכין לרחבה. ואף על גב דבעלמא קיימא לן דספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא, שאני הכא שספק אחד השקול עומד בחזקת איסור ואין לו חזקת היתר כלל כנגדה, עיין מ"ש בסי' ק"י . והיינו, שהט"ז התיר ע"י צירוף דעת המחבר (שהתיר לגמרי גם בנמצאה טבעת שלמה) עם דעת המתירים ס"ס במקום חזקת איסור. ועל זה השיג רבנו, שבנדו"ד שאין הספק שקול ודאי לא מהני ס"ס במקום חזקת איסור (אף שבלא חזקת איסור דעת רבנו דלא בעינן שיהיו שני הספקות שקולים, כדלקמן אות (ו)), וא"כ אין כאן עוד סברא להיתר כדי לצרף לדעת המחבר. ועפ"ז משמע מדברי רבנו, שבמקום שאחד הספקות אינו שקול הכל מודים דלא מהני ס"ס במקום חזקת איסור (וראה מ"ש בטעם הדבר בביאורי הלכות ליו"ד שם).
383. (ג) הש"ך (דיני ספק ספיקא דין יא) כתב ששני ספקות משם אחד (דהיינו שצד ההיתר בשניהם הוא שם היתר אחד) אין להם דין ס"ס, אלא שניהם נחשבים לספק אחד, אא"כ ספק אחד מתיר יותר מחברו. וכן דעת החוו"ד (בית הספק לש"ך שם ובדיני ס"ס בקצרה שם) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקרע"ז ובכה"ח כללי ס"ס דין מא). והמנח"י (בתורת השלמים סי' קפז סק"כ וסי' קצ סקל"ז ובקונטרס הספקות סק"כ) והכו"פ (בבית הספק לש"ך שם) נחלקו על הש"ך, וכתבו שגם שני ספקות משם אחד נחשבים לס"ס. ומה שכתבו התוס' (כתובות ט ע"א ד"ה ואיבעית אימא) דלא אמרינן ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא משום דשם אונס חד הוא, כתבו המנח"י והכו"פ לפרש דהיינו משום שקטנה אין לה רצון, וא"כ כשאנו פותחין בספק באונס נכלל בזה גם פיתוי קטנה, ותו ליכא למימר את"ל ברצון ספק כשהיא קטנה, והו"ל ס"ס שאינו מתהפך. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם).
384. וגם הפר"ח (כללי ס"ס דין יב ובכללי ס"ס בקצרה דין לז) מפקפק בכלל זה, וכתב שצריך להתיישב בו הרבה להלכה ולמעשה. וביד יהודה (פיה"א סקס"א דין יח ודין יט ובדיני ס"ס בקצרה דין לא) כתב שכלל זה קשה הוא ואין לך בו אלא חידושו, וכל שאפשר למצוא עילה לומר שהספקות אינם משם אחד יש להקל. והפמ"ג (שפ"ד דיני ס"ס דין יא) כתב שהעיקר לדינא כהש"ך, וצ"ע אם יש להקל בהפ"מ כהמנח"י והכו"פ. ובדעת רבנו מצינו לכאורה סתירה בדינים אלו: לענין בדיקת חמץ (או"ח סי' תלח סעיף ט, גבי עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ויצאת משם חולדה ובפי' ככר מכאן ועכבר מכאן) כתב רבנו: אפילו אם הי' ככר קטן מאד אין תולין לומר שאכלו עכבר, לפי שכל ספק של תורה הולכין בו להחמיר. ואין כאן ב' ספקות להקל, שספק הראשון הוא שמא זה הככר שהוציאה החולדה הוא ככר הראשון שהכניס העכבר ונמצא שאין כאן עוד חמץ בבית זה, וספק השני הוא שמא אכל העכבר את ככר הראשון ולא נשתייר ממנו כלום ונמצאת שאין כאן עוד חמץ בבית זה, והרי ב' הספקות הן של שם אחד שמא אין כאן עוד חמץ בבית זה, ואין ספק אחד מוסיף על חבירו כלום, ולכך אינם נידונים כספק ספיקא. ולא אמרו שספק אכילת העכבר נחשב לספק שני להיות נידון כספק ספיקא, אלא כשספק הראשון הוא שמא לא נכנס מעולם חמץ לחדר זה אחר שנבדק, ואם תמצא לומר נכנס שמא נאכל כולו ולא נשתייר ממנו כלום, שב' ספקות הללו הן שמות מחולקים, ספק אחד שמא לא נכנס חמץ לכאן וספק שני שמא לא נשאר כאן חמץ. משא"כ כשבודאי נכנס לכאן חמץ אחר הבדיקה, אלא שיש ב' ספקות בהוצאת החמץ מכאן, אינן נחשבים אלא לספק אחד, דמה לי שנאכל החמץ ולא נשאר ממנו כלום בבית זה או שהוציאתו החולדה ולא נשאר ממנו כלום בבית זה, הרי הכל ספק אחד. וכן כל כיוצא בזה, כמו שיתבאר בסי' תל"ט . וכ"כ לקמן (סי' תלט סעיף ו, לענין עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ובדק מקצת הבית ומצא ככר): אם הגיע שעה ששית יש להחמיר ולבדוק, כיון שאינו יכול לבטל הרי הוא ספק של תורה. ואפילו אם הי' ככר קטן אין כאן ב' ספקות להקל מטעם שנתבאר בסי' תל"ח. וכן מצינו בקו"א (סי' תלג סק"ו): המ"א עצמו כתב בסימן תל"ט סק"ג דשמא גררוהו מבית זה ושמא אכלוהו אינן נחשבין לב' ספקות אלא לספק אחד . (ובהגה"ה:) והוי ב' ספקות משם אחד, עיין בכללי הספק ספיקא להש"ך ופר"ח. ועיין בח"י. וכן לקמן (סקי"ד, לענין חמץ שנפל עליו כותל של אבנים, שאם הגיעה שעה ששית חייב לפקחו): ומיהו היינו שנשתמש חמץ ודאי בחורין תוך ל' יום, דליכא אלא חד ספיקא לאפוקי מידי חזקת חמץ בגל זה, והיינו שמא ניטל בידי אדם קודם שנפל הכותל, או ע"י כלבים וכיוצא בהם לאחר שנפל הכותל, או שמא אכלוהו, והני כולהו חד ספיקא נינהו (כמו שנתבאר לעיל בשם רמ"א ומ"א) . ובמ"מ שבהוצאת תשס"ג ציינו לרמ"א בד"מ סי' תלט סק"א, שגם שם נתבאר ענין זה.
385. וכן מצינו ביו"ד (סי' כד סקי"ג, בביאור האיבעיות שבגמרא (חולין ל, ב) בדין השוחט תחת מטלית או תחת צמר מסובך): והרא"ש כתב, תחת צמר מסובך מהו כיון דצמר עומד לגוז לא הוי כעור, ואם תמצי לומר כיון דהשתא מיהא מחובר לבהמה מיקרי חלדה, תחת מטלית הקשורה סביב הצואר מהו, תיקו ועבדינן לחומרא (ולא הוי ספק ספיקא, משום דהכל ספק אחד אי מיקרי חלדה בכהאי גוונא ואם לאו). ולקמן (סי' לב סק"ה, לענין דעת הרמב"ם בענין טריפות חוט השדרה): ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה מאחר דבלאו הכי איכא ספיקי טובא, אלא דכולן שם אחד ואין נחשבים לספק ספיקא, כמו שיתבאר לקמן סימן ק"י בכללי ספק ספיקא . ומכל מקומות אלו משמע לכאורה שדעת רבנו כדעת הש"ך ודעימי', ששני ספקות משם אחד אינם נחשבים לס"ס. והנה כתב הרמ"א (סי' קפז סעיף ה, גבי רואה מחמת תשמיש שיש לה מכה באותו מקום): אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין, אז תלינן במכה מכח ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה. והקשה עליו הש"ך שם (סקכ"ב) מכח כלל זה ששני ספקות משם אחד אינם נחשבים לס"ס, שהרי ספק מן הצדדין וספק מן המכה שם ספק אחד הוא, שמא אינו דם נדה. וכתב שם רבנו (סקכ"ד): הש"ך השיג על זה (...) דמאי ספק ספיקא הוא זה, דהכל שם ספק אחד הוא שמא לאו דם נדה הוא, ומה לי מן הצדדין ומה לי מן המכה שבמקור, וכהאי גוונא לא מקרי ספק ספיקא להש"ך בסי' ק"י. והמנחת יעקב חולק עליו ומסכים לרמ"א דכהאי גוונא מקרי ספק ספיקא, הואיל ויש ב' צדדים להקל, דהיינו דאף אם תמצי לומר חששא לאיסורא אכתי איכא צד להקל כדלעיל סי' ק"י, והכי נמי אף אם תמצי לומר חששא לאיסורא דהיינו דלאו מן הצדדים הוא אכתי איכא למימר דלאו מן המקור הוא אלא מן המכה שבמקור . ולענין הלכה כתב כבר לעיל (סקכ"ג): אם אינו ידוע שהוא מן המקור (...) יש להקל אף באשה שאין לה וסת, כדעת רמ"א דלקמן, שהסכימו עמו הלבוש והלחם חמודות ומנחת יעקב וכרתי ופלתי . וכן בקו"א (שם סוסק"ו): ומכל מקום לדינא הסכימו הלבוש והלחם חמודות ומנחת יעקב וכרתי ופלתי לרמ"א, וכן משמע משתיקת הב"ח וט"ז שהודו לו בזה . ומשמע מהכא שדעת רבנו כדעת המנח"י, שגם סני ספקות משם אחד נחשבים לס"ס. אבל הכרח גמור אין בדבר, דאיכא למימר שהכרעת רבנו כדעת הרמ"א (ודלא כהש"ך) היא משום צירוף דעת הרשב"א המתיר גם בלא ס"ס (כמבואר בדברי רבנו בסקכ"ד), אבל בלא צירוף זה הי' מחמיר כדעת הש"ך ששני ספקות משם אחד אין להם דין ס"ס.
386. אמנם לקמן (סי' קצ סקע"ג, לענין עד שאינו בדוק שבדקה בו וטחתו בירכה ומצאה בו דם, שכתב המחבר שטהורה): (...) דאיכא למימר מעלמא אתא הדם על ירכה ומירכה הוטח על העד, אלא דגבי עד הבדוק לא אמרינן הכי כדלעיל, אבל הכא כיון דאינו בדוק ואיכא למימר נמי מקמי הכי הוה הדם על העד, הוו להו תרי ספיקי לקולא (...) ומה שכתב הש"ך שהכל ספק אחד, זה אינו כיון שיש ב' צדדים להקל כדלעיל סי' קפ"ז וסי' ק"י (מנחת יעקב) . ומהכא משמע שדעת רבנו לגמרי כדעת המנח"י, שכל שישנם שני צדדים להקל (דהיינו שאין צד היתר אחד נכלל בחברו) הוי ס"ס, אף אם שני הצדדים להקל הם משם אחד. וכן פסק הצ"צ (בפסקי דינים כאן). ולכאורה הדברים סותרים לדברי רבנו דלעיל שכתב כדעת הש"ך. וכן נראה שהבין בביאורי הלכות (לסי' יח קו"א סק"ח), שדברי רבנו סתראי נינהו. אלא שלכאורה סתירה זו אינה רק בדברי רבנו, אלא גם בדברי הרמ"א, שבד"מ כתב כדעת הש"ך ששני ספקות משם אחד אינם נחשבים לס"ס (כנ"ל), וביו"ד פסק שספק מן הצדדין ואת"ל מן המכה שבמקור חשיב ס"ס, דלא כהש"ך. ואולי יש מקום לבאר דעת הרמ"א ורבנו עפמ"ש בצ"צ שם בביאור דברי התוס' הנ"ל דפיתוי קטנה אונס הוא, דכיון שפיתוי קטנה הוא ממש אונס, א"כ מה לי אנסה בחרב ומה לי אנסה ביד. והיינו, דאף שלכאורה יש כאן ב' מיני אונס (אונס בחוזק יד ואונס ע"י פיתוי), מ"מ לא חשיבי ב' צדדים להקל, דכיון ששניהם אונס הם תו לא איכפת לן באיזה אופן נעשה האונס. והא דחשיב ב' צדדים היינו דוקא כששני הצדדים הם שני מאורעות שונים זה מזה, ואז חשיב ס"ס אף אם בשניהם ההיתר הוא משם אחד. ועפ"ז יש לבאר בדעת רבנו (ועד"ז בדעת הרמ"א), שבאמת דעתו כהמנח"י שכל שישנם שני צדדים להקל הוי ס"ס, ובמקומות שכתב כדעת הש"ך דלא הוי ס"ס היינו משום דס"ל דהתם לא חשיבי שני צדדים כלל, ובכה"ג אף המנח"י מודה דלא הוי ס"ס. ואפשר שלזה רמז רבנו במה שציין (בקו"א סי' תלג סק"ו) להח"י, שכוונתו בזה היא להמנח"י כאן, ובא לרמז שבכה"ג אף המנח"י מודה דלא הוי ס"ס (ובמ"מ שבהוצאת תשס"ג לא פענחו ציון זה). והיינו, דגבי בדיקת חמץ אין אנו דנים כלל לאן הלך החמץ, ולא איכפת לן בהא כלל, אלא אנו דנים אם החמץ נמצא עדיין בבית או שכבר יצא ממנו. ולהכי שמא גררוהו ושמא אכלוהו לא חשיבי ב' צדדים, ולא דמי אלא לב' גווני אונס, דמה לי אנסה בחרב ומה לי אנסה ביד (כמ"ש הצ"צ). ומכ"ש בספיקי דדינא (שבסי' כד וסי' לב), שבכל אחד מהספיקות צד הקולא הוא אותו ענין ממש (אי מיקרי חלדה או טרפה בכה"ג). משא"כ גבי נדה, דהכא ודאי צריכים אנו לדון מהיכן בא הדם (שהרי אם בא מן המקור טמא), ולהכי מן הצדדין ומן המכה שבמקור חשיבי ב' צדדים להקל, ובכה"ג אמרינן ס"ס אף אם בשני הצדדים ההיתר הוא משם אחד.
387. (ד) הש"ך (דיני ספק ספיקא דין טז) כתב, שדבר שיש בו ספק ספיקא ומש"ה מותר מדאורייתא, אלא שיש בו גם איסור דרבנן שיש בו ספק אחד, אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומותר. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח כללי ס"ס דין ט ובקיצור דין כד, פמ"ג שפ"ד דיני ס"ס דין טז, חוו"ד שם, יד יהודה פיה"א סקס"א דין כא ובדיני ס"ס בקצרה דין לג, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקרצ"ג ובכה"ח דיני ס"ס דין כב). אמנם בכנה"ג (אהע"ז סי' סח בהגה"ט סקל"ה, הובא בכה"ח שם) מביא דעת כמה פוסקים שלא התירו ס"ס בכה"ג. וכן בס' בית יצחק (שער הספקות סי' כה) כתב לפקפק בדברי הש"ך, וכתב שצ"ע אם יש להקל במקום שאין הפסד. וכתב רבנו (יו"ד סי' קפז סקכ"ג, לענין אשה שיש לה מכה בבית החיצון ואינה יכולה להטהר לבעלה): אםש יש לה וסת יש להקל שלא בשעת וסתה (...) מאחר שיש כאן עוד ספק (...) וגם ספק הרגשה לפי דעת התוס' דלעיל שם. ואף דמדרבנן טמאה בלא הרגשה, מכל מקום הוה לי' ספיקא דרבנן וספק ספיקא בדאורייתא, דשמא הוא מן המכה, ואם תמצי לומר מן המקור שמא לא הרגישה (עיין סוף סי' ק"י בכללי ספק ספיקא). הרי שדעת רבנו מפורשת כדעת הש"ך, שדבר שיש בו ספיקא דרבנן וס"ס בדאורייתא מותר כדין ס"ס, ודלא כהחולקים.
388. (ה) הש"ך (דיני ספק ספיקא דין יז ודין יח) כתב, שכל איסור דרבנן שנאסר מחמת חשש איסור דאורייתא בגופו, כמו גבינות של נכרים שנאסרו מחמת חשש איסור בגופן, עשאוהו כאיסור של תורה, ולא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא. והסכימו עמו עוד אחרונים (מנח"י בקונטרס הספקות סקכ"ט, פמ"ג שפ"ד דיני ס"ס דין יז ודין יח, חוו"ד קיצור כללי ס"ס כלל יח, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח כללי ס"ס דין כז). והפר"ח (כללי ס"ס דין יד ובקיצור דין דין לט) והיד יהודה (פיה"א סקס"א דין כה ובדיני ס"ס בקצרה דין לה) נחלקו על הש"ך, וכתבו שדין גבינת נכרים כדין שאר ודאי איסור דרבנן, ואזלינן בספיקו לקולא. וכתב רבנו (בשו"ת סי' יא): מ"ש באיסור והיתר כלל כ"ה לפי הגהת הש"ך סי' ק"י בכללי ספק ספיקא דלק מקילינן בספק דרבנן אלא בכהאי גוונא דביצת נבלה כו', אבל לא היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא (...) ומיהו זה דוחק גדול (...) וראיית איסור והיתר מגבינות לא קשה מידי להרא"ש, משום דהתם ספק שהחליף נכרי היא מילתא דקביעותא, דשכיחא טובא להפקיד או לשלוח על ידי נכרי, ונאסרה בגזרת חכמים שנגזרה עלי' במנין חמפ"ג בחותם אחד, וגזרו אפילו בדיעבד כדי שלא יבואו להקל לכתחלה, כי היא מילתא דשכיחא טובא. משא"כ כשאירע לפעמים איזה ספק בדרבנן בדרך מקרה שלא מצינו שגזרו עלי' חכמים בפירוש, מוקמינן אדינא ספק דרבנן להקל. הרי שדחה רבנו דברי הש"ך שכל איסור דרבנן שנאסר מחמת חשש איסור דאורייתא בגופו לא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא, וכתב דלא החמירו אלא בגבינות שספק החליפום נכרים, שמאחר שהוא מילתא דשכיחא טובא להפקיד גבינות ביד נכרי, גזרו עלי' חכמים אפילו בדיעבד כדי שלא יבואו להקל לכתחילה.
389. (ו) הש"ך (דיני ספק ספיקא דין לג, וכן בסי' נג סקי"ד) כתב דלא הוי ס"ס אלא היכא דהאיסור וההיתר שוים, אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר, או שהאיסור שכיח טפי מן ההיתר, לא חשיב ספק ואינו מצטרף לס"ס. וכן דעת עוד אחרונים (פר"ח כללי ס"ס דין ז ובקיצור דין טו, פמ"ג שפ"ד דיני ס"ס דין לג, חוו"ד דיני ס"ס בקצרה שם, שב שמעתתא שמעתא א פי"ח, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח דיני ס"ס דין כא). ובסדרי טהרה (סי' קפג סק"ב וסי' קפז סקט"ו) כתב שאם רק אחד מהספקות אינו שקול שפיר אמרינן ס"ס, דמצרפינן מיעוט ההיתר של הספק שאינו שקול עם פלגא דהתירא של הספק השקול והוי רובא להתירא, ורק אם שני הספקות אינם שקולים לא אמרינן ס"ס. וכן הסכימו עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקשס"ה). ובתורת יקותיאל (סי' נג סק"ב סד"ה והנה לפענ"ד, ובהיוצא לדינא סוף דין ב) הוסיף להקל עוד יותר, שאפילו אם שני הספקות אינם שקולים, אם בצירוף שניהם אין האיסור שכיח יותר מההיתר חשיב ס"ס. והמג"א (או"ח סי' תמז סקי"ח) כתב לחלק, שאם צד האיסור שכיח טובא עד שתולין בו אפילו לקולא אינו מצטרף לס"ס, אבל אם צד האיסור מצוי רק במקצת יותר מצד ההיתר מצטרף לס"ס. וכעין זה כתב ביד יהודה (פיה"א סקס"ב אות מד ובקיצור דיני ס"ס אות נח ואילך), וכתב דהיינו דוקא אם הספק הב' הוא שקול ממש.
390. הרי לנו ד' דעות למעשה בדין ספק שאינו שקול לגבי ס"ס: (א) דעת הש"ך ודעימי' שאינו מצטרף לס"ס כלל, (ב) דעת המג"א ודעימי' שמצטרף לס"ס אם האיסור שכיח רק קצת יותר, (ג) דעת הסד"ט שמצטרף לס"ס אם הספק הב' הוא שקול, (ג) דעת התורת יקותיאל שמצטרף לס"ס אפילו אם גם הספק הב' אינו שקול, ובלבד שבצירוף שניהם אין האיסור שכיח יותר מההיתר. וכתב רבנו (יו"ד סי' כד סקמ"ז, לענין עוף שנמצאה חתיכת טבעת מהגרגרת על הסכין לאחר שחיטתו, וספק אם יש בה רוב): צריך עיון למעשה, דהא לספק אם הוא הרוב אין לו חזקה דהתירא כלל אלא חזקת איסור לחוד דבהמה בחיים, וספק דשמא נעשה על ידי גלגול הגרגרת אחר שחיטת רוב הסימן אינו כדאי להתיר, שאינו ספק שקול, דמסתבר טפי שבדחיקת הסכין על הגרגרת בתחלת שחיטה נעקרה חוליא אחת ברובא, כמ"ש לעיל בשם רש"ל, אלא שאחר כך כשהגיע הסכין אצל רובה חתכה הסכין לרחבה. ואף על גב דבעלמא קיימא לן דספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא, שאני הכא שספק אחד השקול עומד בחזקת איסור ואין לו חזקת היתר כלל כנגדה, עיין מ"ש בסי' ק"י . ולקמן (סי' לא סקט"ו, לענין תולעת שנמצאה בראש חוץ לקדרת המוח): ואפילו פי התולע כלפי חוץ דנראין הדברים שהי' כבר על המוח וביקש לצאת, לא מוכחא מילתא, דאימר נתהפך התולע כדרך בעלי חיים, ואין מחזיקין איסור ממקום למקום, כשם שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ואף על פי שנראין הדברים להחמיר יותר מלהקל אפילו הכי תלינן לקולא, והוא הדין לאיסור. כן כתב מהרי"א בהגהות שערי דורא. ובתרומת הדשן כתב, דאפילו אם תמצי לומר דהוי קצת הוכחה שהי' על המוח, מכל מקום יש להתיר מטעם ספק ספיקא, שמא נתהפך ולא הגיע לעולם על המוח, ואם תמצי לומר הגיע על המוח שמא לא ניקב הקרום. וספק ספיקא מהני בכהאי גוונא אף על פי שאינו ספק שקול ממש, כדלקמן סי' ק"י בכללי ספק ספיקא. ולכאורה משמע דעת רבנו כדעת הסד"ט ודעימי', שספק שאינו שקול מצטרף לס"ס (מלבד במקום חזקת איסור, כנ"ל אות (^)), ודלא כהש"ך כאן. אמנם לעיל (סי' יח סק"ג, לענין השוחט בסכין ונמצאת בה פגימה קטנה מכדי חגירת ציפורן, שהיא פלוגתא דרבוותא ודינה כספק): אבל עוף שהכשרו בסימן אחד, אם תפס הקנה לבדו בידו בשעת שחיטה בענין שידוע לו ששחט רובו על כל פנים קודם שנגע בושט, אין הפגימה אפילו גדולה פוסלת בו אלא משום ספק שמא קרעה משהו המשלים לרובו כדלעיל, אם כן בפגימה קטנה הוי לה ספק ספיקא. אבל אם לא תפס הקנה לבדו בידו אין להקל משום שמא נשחט רובו של קנה קודם שפגעה הפגימה בושט, [כי] זה אינו ספק שקול, משום דאיכא הכא ספק ספיקא לאיסורא, שמא פגעה הפגימה בושט קודם שנשחט רובו של קנה, ואם תמצי לומר שמא נשחט רובו של קנה מקודם שמא קרעה המשהו המשלים לרובו . ובהלכות נדה (סי' קפז בקו"א סק"א ד"ה אלא ודאי, לענין ס"ס ברואה מחמת תשמיש): אלא ודאי צריך לומר כמו שיתבאר לקמן דרואה מחמת תשמיש ספק שקול הוא אם בא מן המקור או מן הצדדים (...) עיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ג ובסי' נ"ג ס"ק י"ד דספק שאינו שקול לא מהני אפילו בספק ספיקא, דלא כמשאת בנימין סי' ס"ט (עיין מג"א בא"ח סי' תס"ז), ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ה דספק ספיקא ברואה מחמת תשמיש צריך להיות ספק ספיקא גמור כשאר ספק ספיקא, ולא מקילינן בה משום וסתות דרבנן. אם כן מבואר להדיא דספק הצדדין הוא ספק שקול [ב]רואה מחמת תשמיש. וכן בהמשך הסימן (סקכ"ד, בדעת ספר התרומה שכשאינה יודעת שמכתה מוציאה דם אינה תולה במכה): כשאין ידוע אם המכה מוציאה דם כלל אינו ספק שקול, שהרי המקור מוציא דם בודאי, ומשום הכי לא מהניא לה חזקה לטהרה, דלא מוקמינן אחזקתה אלא בספק שקול (...) והלכך נמי אפילו ברואה מחמת תשמיש דאיכא למתלי בדוחק האבר בצדדין לא הוי ספק ספיקא לשיטה זו, כיון דספק מן המכה ספק מן המקור אינו ספק שקול כמו ספק מן המקור ספק מן הצדדין דהוא ספק שקול ברואה מחמת תשמיש ולכן מצטרף לספק ספיקא להתירה לינשא לאחר שיש בו עוד ספק שקול . וממקומות אלו משמע להיפך, שדעת רבנו כדעת הש"ך ודעימי' שספק שאינו שקול אינו מצטרף לס"ס, ודלא כמשמעות דבריו שהובאו לעיל. וכבר העיר על סתירה זו הצ"צ (בפסקי דינים כאן).
391. אבל במקום אחר (שו"ת אהע"ז סי' שז אות טו) כתב הצ"צ שמ"ש רבנו (בסי' לא) דספק שקול מהני בס"ס לאו משום דס"ל כהסד"ט לגמרי, אלא דעת רבנו לחלק בין ספק שאינו שקול מדאורייתא לספק שאינו שקול מדרבנן, שספק שאינו שקול מדאורייתא אינו מצטרף לס"ס, ורק ספק שמדאורייתא דינו כספק שקול, אלא דרבנן אחמרו בי' להחשיבו כספק שאינו שקול, מצטרף לס"ס. [ובביאורי הלכות (לסי' כד שם) כתב דצריך בירור בדברי הצ"צ איזה מדבריו הוא משנה אחרונה. ומסתברא מילתא שדבריו בשו"ת הם משנה אחרונה, שהרי בפירוש כתב שם שמתחלה הי' סבור שדעת רבנו כדעת הסד"ט, כדבריו בפסקי דינים]. ולכאורה הם הם דברי המג"א (שרבנו בקו"א ציין לדבריו), שאם צד האיסור שכיח טובא חשיב ספק שאינו שקול מדאורייתא (ולהכי תלינן בי' אף לקולא), ולכן אינו מצטרף לס"ס, משא"כ אם צד האיסור מצוי רק במקצת יותר, י"ל דמדאורייתא אכתי חשיב ספק שקול, ורבנן הוא דאחמרו בי' להחשיבו כספק שאינו שקול, ולהכי מצטרף לס"ס. ולפי דברי הצ"צ עלו דברי רבנו כהוגן, דמ"ש (בסי' כד ובסי' לא) שספק שאינו שקול מצטרף לס"ס היינו לפי שבספקות אלו צד האיסור מצוי רק במקצת יותר מצד ההיתר, ומדאורייתא חשיב כספק שקול, ומדרבנן הוא דלא חשבינן לי' כשקול, אבל לס"ס מצטרף; ומ"ש (בסי' יח ובסי' קפז) שספק שאינו שקול אינו מצטרף לס"ס, כוונתו לספק שצד האיסור שבו שכיח טובא (כמו ס"ס לחומרא דמיירי בי' בסי' יח), אבל ספק שצד האיסור שבו מצוי רק במקצת יותר שפיר מצטרף לס"ס (כדמשמע נמי מהציון למג"א דמחלק בהכי). [ובס' כללי הפוסקים וההוראה כלל עא נדחק לתרץ את הסתירה בדברי רבנו בכמה אופנים, אבל באמת לפי דברי הצ"צ לכאורה אין כאן סתירה כלל, כנ"ל].
392. (ז) א. ענין זה נתבאר לעיל סי' צח סעיף ג. ב. הש"ך (דיני ס"ס דין לד, ובסי' נה סק"ד) כתב שספק התלוי בחסרון חכמה לא הוי ספק, לא לענין ספק אחד ולא לענין ספק ספיקא. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח כללי ס"ס דין יז, חוו"ד כללי ס"ס בקצרה דין לד, יד יהודה דיני ס"ס דין מו ובדיני ס"ס בקצרה דין סב, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקשע"ג ובכה"ח כללי ס"ס דין כב). [ובכה"ח שם הביא מהש"ך סי' נג סקט"ו דבהפ"מ עבדינן ס"ס בחסרון ידיעה. ודבריו צ"ע, כי הש"ך שם לא התיר אלא משום דהתם מדינא לא בעינן בדיקה וא"כ חסרון הידיעה אינו מזיק (וכסברת הנקוה"כ לש"ך בסי' צח סק"ו), אבל בלא"ה אין חסרון ידיעה מצטרף לס"ס אפילו בהפ"מ, ולכן לא הזכיר הש"ך כאן שבהפ"מ יש להתיר]. ובשו"ת משאת בנימין (סי' נ, הובא בש"ך סי' נה שם) כתב שלענין ספק ספיקא לא איכפת לן אם הספק תלוי בחסרון ידיעה, אלא לעולם מצטרף לס"ס. וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף לט, גבי חטה שנמצאה במקום שחתכו בו עיסה למצות): אם אין החטה בקועה, אע"פ שנתרככה, יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי, כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל, שמא לא נתחמצה החטה ושמא נפלה שמה לאחר שנחתכו שאר המצות. ומכל מקום אין זה ספק ספיקא גמור להתירם אף באכילה, לפי שהספק שמא לא נתחמצה הוא ספק מחמת חסרון ידיעה, דכיון שנתרככה אין אנו בקיאין אם היא ראוי' להתבקע אם לאו כמו שנתבאר למעלה, וכל ספק שהוא מחמת חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל כמו שנתבאר ביו"ד. ואינו מועיל אלא להתיר המכירה לנכרי, לפי שיש מתירין אפילו בחטה בקועה. ובמ"מ מצויין לט"ז (או"ח שם סקי"ד) ולמג"א (שם סקט"ז). הרי שכתב רבנו להדיא שספק התלוי בחסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל גם לענין ספק ספיקא.
393. (ח) הפר"ח (סי' ל סק"ב) הביא את דברי הב"י (סי' נט ד"ה ולי נראה) דאיבעיא דלא איפשטא בגמרא מצטרפת לספק אחר להיות ספק ספיקא. ונחלק עליו הפר"ח, וכתב שבעיא דלא איפשטא אינה נכנסת תחת סוג ספק, אלא דינה כודאי איסור ואינה מצטרפת לספק אחר להיות ספק ספיקא (וכ"כ בכללי ס"ס דין ה ובכללי ס"ס בקצרה דין יא). וכ"כ הבית שמואל (אהע"ז סי' קנה סקל"ב), וכן פסק בחיי אדם (כלל מז סימן ב). והפרי תואר (סי' ל סק"א) נחלק על הפר"ח, וכתב שבעיא דלא איפשטא דינה כדין ספק ומצטרפת לס"ס. וכן דעת שאר אחרונים (תבואות שור סי' ל סק"א, פמ"ג כללי ס"ס דין כח ובמחודשים דין ד, דגול מרבבה לבית שמואל שם, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקשס"ח ובכה"ח דיני ס"ס דין ח). ובמקום אחר (או"ח סי' קס"ב מש"ז סק"ה, וכן נראה מדבריו בשאר מקומות שהובאו בדרכ"ת שם) כתב הפמ"ג לחלק, שבמקום שנזכר בגמרא לשון תיקו חשיב ספק ומצטרף לס"ס, אבל במקום שלא נזכר בפירוש לשון תיקו לא חשיב ספק אלא חסרון חכמה בלבד, ואינו מצטרף לס"ס. וכתב רבנו (או"ח סי' תלג קו"א סק"ה): (...) דחמץ שתחת הספסלים אין דרך בני אדם להשגיח ולעיין שם, ובודאי לא יראה בפסח החמץ המונח שם ולא יבוא לאכלו, אלא שיש לחוש שמא דרך מקרה ישוח ויבקש שם את החמץ, וה"ז דומה לחמץ בבור דלא אתי למיכלי' אלא אם כן ניחוש שמא דרך מקרה ירד לבור בפסח ויראה החמץ ויאכלנו כדאיתא בגמרא (...) וכיון שזהו בעיא דלא איפשטא, לכן אם יש עוד ספק, כגון שיש לתלות באכילת התרנגולים, אפשר להקל ולומר דהוי ספק ספיקא . הרי שכתב רבנו להדיא שבעיא דלא איפשטא דינה כספק ומצטרפת לספק ספיקא (כדעת הב"י, ודלא כהפר"ח), עכ"פ במקום שנזכר בפירוש לשון תיקו (כמו בענין ככר בבור (פסחים י ע"ב), שבזה מיירי רבנו כאן).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.