תסט שלא ליחד בשר לפסח

הערות

1. 1928. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) יחוד בשר לפסח (ס"א-ג). (ב) טלה מקולס (ס"ד). (ג) טורח ההכנות לפסח (ס"ה). * בנושא זה של גזירה שמא יאמרו קרבן פסח הוא, נתבארו בשוע"ר כמה הלכות: (א) שלא לאמר בשר זה לפסח הוא – נתבארה כאן. (ב) שלא לאכול בליל פסח את הזרוע – נתבארה לקמן סי' תעג סכ"א. (ג) שלא לאכול צלי בליל פסח – נתבארה לקמן סי' תעו.
2. 1929. רב דף נג ע"א (אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא, מפני שנראה כמקדיש בהמתו, ואוכל קדשים בחוץ).
3. 1930. רש"י נג, ב ד"ה שאינו (אמר הרי בשר זה לפסח אסור, משום דנראה כקורא שם). תוס' נג, א ד"ה מפני (בכולי שמעתא פירש"י שעכשיו קורא שם ... נראה כמאכיל קדשים בחוץ ... דעל ידי שאומר עכשיו בשר זה לפסח, סברי אינשי דמחיים אקדשה). רא"ש פ"ד סי' ו (לפי שהשומע שאומר בשר לפסח הוא יחשוב שהקדישו מחיים, ונמצא אוכל קדשים בחוץ. ודוקא גדי או טלה הראוין לפסח). טור (יש מפרשים דוקא גדי או טלה, שראוי לפסח) והיינו שחשש זה שיאמרו שהוא מקדישו לקרבן פסח ואוכל קדשים בחוץ, שייך רק בגדי או טלה הראוין לקרבן פסח, כאמור בסדר קרבן פסח (קרבן פסח מביא מן הכבשים או מן העזים), וכמבואר בב"ח (הלכך בבשר בהמה גסה ליכא למיחש להכי, כיון דאינו ראוי לקרבן פסח), ובמ"א ס"ק ב (דלפי טעם זה אינו אסור אלא גדי וטלה דחזי לפסח, כמ"ש התוס' והרא"ש). ואף אם אומר כן אחר שחיטה, כתבו התוס' ורא"ש, שנראה כאילו הקדישו מחיים לקרבן פסח, ונמצא אוכל קדשים בחוץ, וכדלקמן ס"ב (שהשומע שהוא אומר בשר זה לפסח הוא סבור שכבר הקדישו מחיים לשם פסח, ויהא נראה כאוכל קדשים בחוץ).
4. 1931. רש"י שם ד"ה ה"ג (דאי הוה אמר עליה הרי זה לפסח אמרי לדמי פסח קאמר). רא"ש שם (ובאשכנז רגילין למלוח בשר לצורך הפסח ולייבשו, ונזהרין מלהזכיר עליו פסח, אלא אומר בשר זה ליום טוב. ונהגו כן על פי פירש"י שפירש שיהו סבורין שהקדישו לדמי פסח, והילכך אפילו בשר בהמה נמי). טור (רש"י ז"ל פירש אפילו בשר בהמה, לפי שיהו סבורין שהקדישו לדמי פסח, ואפילו שחוט נמי, וכן נזהרין באשכנז שרגילים למלוח בשר לצורך פסח ולייבשו, שאין מזכירין עליו שם פסח). שו"ע ס"א (אסור לומר על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה, בשר זה לפסח). והיינו שחשש זה שיאמרו שהוא מקדישו לדמי קרבן פסח, שייך גם "על שום מין בהמה חיה ועוף, בין חיים בין שחוטים".
5. 1932. רוקח סי' רסד (שמע מינה כל בשר אסור לומר לפסח, אפילו בשר תרנגולת לפסח). מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קכח (ואפילו בתרנגולת שאין קרבן בא מהן). לבוש ס"א (וכן על כל מין בשר בין בהמה בין חיה בין עוף, בין חי בין שחוט, אסור לומר כן). פרישה ס"ק א (ואפילו חיה ועוף). ט"ז סק"ב (ובמהרי"ל כתוב אפילו בבשר עגל ועוף אסור לומר כן). פר"ח (מדאמר רב פפא דוקא בשר אבל חיטי לא, שמע מינה כל בשר אסור לומר לפסח, אפילו תרנגולת)
6. 1933. רש"י שם ע"א ד"ה בשר זה (בשר זה, ואפילו שחוטה כבר). רא"ש שם (ואפילו בשר שחוטה). טור ושו"ע שם (בין חיה בין שחוטה).
7. 1934. רא"ש שם (אלא אומר בשר זה ליום טוב). טור ושו"ע שם (אלא יאמר בשר זה ליום טוב).
8. 1935. רש"י נג, א ד"ה אבל חיטי (ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן), וע"ב סוד"ה ה"ג (משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ... דאי הוה אמר עליה הרי זה לפסח, אמרי לדמי פסח קאמר). תוס' שם (דאינו קדוש אלא לדמיו ... שהוא קרוב למעילת קדשים). רא"ש שם (על פי פירש"י שפירש שיהו סבורין שהקדישו לדמי פסח, והילכך אפילו בשר בהמה נמי). טור (על פי פירש"י שפירש שיהו סבורין שהקדישו לדמי פסח, והילכך אפילו בשר בהמה נמי). ב"ח (מבואר מלשונו דבבשר חיישינן דקאמר למכרן ולקנות פסח בדמיהן, והלכך אף בבשר בהמה גסה נמי חיישינן). מ"א סק"ב (לפירש"י שאוסר כל בהמה, אז הוי הטעם שיאמרו שהקדישו לדמי פסח).
9. 1936. ירושלמי פ"ז ה"א (רבי יוסה בי רבי בון בשם רב, זאת אומרת שאסור לאדם לומר לחבירו הא לך את המעות וצא וקח לך בהם בשר לפסח, אבל אומר הוא לו הא לך את המעות הללו וצא וקח לי בהם בשר לצלות). פר"ח (דקתני התם בפרק כיצד צולין, שאסור לאדם לומר לחבירו הא לך את המעות וצא וקח לי בהם בשר לפסח, אבל אומר לו צא וקח לי בהם בשר לצלות. והא התם לא שייך טעמא דנראה שהקדישו מחיים, ואף על פי כן אסור, אלמא דטעמא שנראה כמקדיש הבשר לדמי פסח, וכפירוש רש"י).
10. 1937. ט"ז ס"ק ב (ופשוט דדגים דינן כחטים, ולאצנועי לאכול בפסח קאמר). וראה גם לקמן סי' תעו ס"ג (דבר שאינו טעון שחיטה, כגון דגים וביצים, מותר לאכלם צלויים. לפי שאינן דומין כלל לבשר, ולא יטעו בהם).
11. 1938. אליה זוטא ס"ק א (ולי היה נראה לאסור בכל הדברים דאפשר שהקדישן לדמי).
12. 1939. רב פפא בגמרא שם (אמר רב פפא דוקא בשר, אבל חיטי לא, דמינטר לפסחא קאמר), ופרש"י (לא דמו מידי לקדשים, וכי קאמר חיטין אלו לפסח, דמנטר לפסח קאמר, אצניעו לפסח לאוכלם). טור ושו"ע שם (אבל מותר לומר חטים אלו לפסח). לבוש שם (אלא כוונתו לומר אצניעם ואשמרם מידי חימוץ כדי לאוכלן בפסח). אליה זוטא שם (רק בחטין מותר, דבעי שמירה מחימוץ).
13. 1940. חק יעקב סק"א (וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא כתב דאפילו בדגים וכהאי גוונא אסור, דאפשר שהקדישן לדמי, מדקאמר לפסח. משא"כ גבי חטי דצריכין שמירה אמרינן דמנטרא לפסחא קאמר. ודבריו נכונים ליזהר לכתחלה).
14. 1941. ט"ז סק"א (משמע איסורא בעלמא יש משום גזירה, אבל אם עבר ואמר, בדיעבד אין בו איסור אכילה). עולת שבת (והב"ח כתב דבכאן גם בדיעבד אסור אפילו בהנאה, ואין דבריו נראין אפילו לאסור באכילה, ומכל שכן בהנאה). חק יעקב שם (ובדיעבד אם אמר בשר זה לפסח ... העולת שבת והט"ז מתירין אף באכילה).
15. 1942. ב"ח סוף הסי' (ובגמרא (נג ב) קאמר אגדי מקולס שאסור לאכלו בפסח, דלא שנא אמר לא שנא לא אמר, שאינו מקולס, אמר הרי זה בשר לפסח אסור, משום דנראה כקורא שם, לא אמר לא. משמע להדיא דאם אמר בשר זה לפסח אסור לאכלו. ואף בהנאה ודאי אסור, משום דנראה כמקדיש קדשים, וצריך קבורה). מ"א סק"ב (כתב הב"ח מדפריך בגמרא מגדי מקולס עיי"ש, ומאי פריך, דילמא גדי מקולס אפילו בדיעבד אסור, אלא שמע מינה דאם אמר בשר זה לפסח אפילו בדיעבד אסור לאכלו. ועי' ביורה דעה סי' ה'. והט"ז כתב דמותר בדיעבד, וכ"כ הש"ך [=בהגהות על גליון שו"ע או"ח]. וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה מהגמרא שאין עליה תשובה. לכן נראה לי דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד, ובשאר בשר אין להחמיר). פר י חדש (ומסתברא שאם אמר בשר זה לפסח שנאסרת הבשר אף בהנאה, והכי משמע בגמרא. וכן כתב בספר ב"ח. וכן כתב בספר דמשק אליעזר ממסכת חולין דף ע"ז ע"א). דמשק אליעזר חולין פ"ב סי"ט אות טו (ואיכא למשמע מהך שמעתין ...יקבר אותו טלה או גדי ... וכן ראיתי לפסוק הלכה למעשה). והיינו שהב"ח והפר"ח ודמשק אליעזר אסרו אף בהנאה, אמנם רבינו הביא מהם רק לענין אכילה, כמשמעות המ"א דלקמן בסמוך.
16. 1943. משא"כ בשאר מינים, נתבאר בב"ח שם (ומכל מקום בתרנגולת אין לאסור בדיעבד, דהא מדינא ליכא למיחש בה מידי כדפרישית, ואינו אלא חומרא לכתחלה), ובפרי חדש שם (ומיהו בתרנגולת אף על פי שלכתחילה יש לחוש לסברת הרוקח, בדיעבד יש להתיר אף באכילה, וכפסק הב"ח).
17. 1944. דמשק אליעזר שם (כיון דפסח הפרשתו בכל השנה, ואנן אמרינן בפרק מקום שנהגו אסור לומר בשר זה לפסח ... ואם כן האומר כך, אפילו אחר חג פסח, יקבר אותו טלה או גדי).
18. 1945. תוס' נג, א ד"ה מפני (לכך נראה דעל ידי שאומר עכשיו בשר זה לפסח, סברי אינשי דמחיים אקדשה). וגם לענין בדיעבד נתבאר כן בדמשק אליעזר שם (וכתבו כל הפוסקים אפילו בשר שחוטה וכל הראוי להקרבה מחיים, דחיישינן שיאמר שמא מחיים הקדישה והוה ליה כשוחט קדשים בחוץ, ואם כן האומר כך, אפילו אחר חג פסח, יקבר אותו טלה או גדי).
19. 1946. ס"ה (השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם ... שחיטתו פסולה). משמעות המ"א שם (בדיעבד אסור לאכלו. ועי' ביורה דעה סי' ה'), דהיינו שהמ"א הוכיח מיו"ד סי' ה שלא נאסר בהנאה, רק באכילה. ונתפרש יותר בעולת שבת שם (וכן נראה להוכיח מדברי המחבר יו"ד סי' ה', דכתב השוחט לשם קדשים שמתנדבים, שחיטתו פסולה וכו', תיפוק ליה דאפילו לא שחט אלא אמר בחייה שהיא לקדשים המתנדבים גם הבשר אסור, אלא ודאי דבאמירה בעלמא אין לאסור בדיעבד). אלא שהוכחת העולת שבת משם היא להתיר בדיעבד אף באכילה. ועל זה השיב הפר"ח (ומה שכתב בספר עולת שבת שאינו כן, ושכן נראה להוכיח מדברי המחבר יו"ד סימן ה' ... התם אין שם התפסה, אלא ששחט לשם קדשים, והרואה טועה שהקדישו עכשיו בלשון זה). והיינו שאף אם נאמר שהאומר בשר זה לפסח אסור בדיעבד, מכל מקום כששחטו לשם פסח אין זו התפסה, ולכן לא נאסרה בזה. אך מכל מקום יש ללמוד משם "דמשום מראית העין בלבד אין אוסרין בהנאה", כמבואר בהגהות הרש"ל על הטור שם, והובא בט"ז שם סק"ה (כתב רש"ל בהג"ה ... אין בו איסור ודאי אלא למראית עין, הלכך אינו חמור כל כך, ואינו אסור אלא באכילה). וזאת היא משמעות המ"א להוכיח משם, שאין בזה איסור הנאה, רק "אסור לאכלו".
20. 1947. היינו שבמה שאוסרים (חתיכת בשר) הגדי וטלה באכילה לעולם אין בו הפסד מרובה, כיון שעכ"פ מותרת בהנאה, ויכול למכרו לנכרי.
21. 1948. היינו אף שכתב בדמשק אליעזר שם (וכמדומה שראיתי שפסקו כן אפילו באחד שלא היה הטלה שלו שאמר כן, והיינו משום חומרא דקדשים). מכל מקום השיב עליו פר"ח שם (ואין זה מחוור וחומרא יתירה היא, חדא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [עבודה זרה נד, ב], ועוד הא ליכא הכא טעמא שהקדישו מחיים או אולי הקדישו לדמי פסח). עולת שבת שם (וגם לדעת הב"ח דוקא אם אמר על בשר שלו, אבל לא על של חבירות. ועיין בספר דמשק אליעזר). וכן הוא לעיל סי' תנז סי"ט (וכל זה כשבעל הבית בעצמו קרא לה שם חלה ... אבל אם אדם שאין לו רשות ממנו להפריש חלה מעיסתו קרא לה שם חלה, אינה חלה כלל, ומותר לאפותה ביום טוב), ושם נסמן (הערה 114).
22. 1949. מ"א סוף סק"ב (ונראה לי דבלשון אשכנז שנוהגין לומר בשר זה על פסח, ליכא קפידא, דאי איתא שהקדישו לקרבן פסח הוה ליה למימר בשר זה לפסח). הובא בחק יעקב סק"ב, וסיים: "וכן המנהג לומר כן, ואין מקפידין".
23. 1950. ברייתא עד, א (איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה, כל שצלאו כולו כאחד). משנה ביצה כב, ב (ועושין גדי מקולס בלילי פסחים, וחכמים אוסרין), וכחכמים. רא"ש פ"ד סי' ו (וגדי מקולס, אף על גב שלא פריש ואמר בשר זה לפסח, אסור). טור (וגדי מקולס, פירוש שלם ראשו על כרעיו ועל קרבו, אף על פי שלא פירש ואמר זה לפסח, אסור לעשותו). רמ"א (וגדי מקולס (פירוש שלם על ראשו על כרעיו ועל קרבו), אף על פי שלא פירש ואמר זה לפסח, אסור לעשותו). ט"ז סק"א (בגדי מקולס יש נמי איסור בעשייתו, כלשון הטור אסור לעשותו, משמע אפילו לא יאכלנו). והיינו שבמשנה וברייתא ורא"ש הי' אפשר לפרש שהאיסור היא האכילה, אבל בטור ורמ"א כתבו "אסור לעשותו". איסור האכילה נתבאר לקמן סי' תעו, וכאן נתבאר האיסור לעשותו.
24. 1951. כי האיסור לעשותו, דהיינו לצלותו, הוא רק בזמן צליית קרבן פסח.
25. 1952. רש"י נג, א ד"ה מקולסין (צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח). וביצה שם ד"ה מקולס (והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו). ויש בזה שני אופנים, ונתבארו לקמן סי' תעו ס"ב (והערה ח).
26. 1953. סעיף ב (ובכל מקום אסור לאכול בלילה זה גדיים המקולסין ... דהיינו גדי או כבש צלוי כולו כאחד (ראשו על כרעיו ועל קרבו) ולא נחסר ממנו שום אבר, שהרי זה דומה לצליית הפסח, שהיה נצלה כשהוא שלם כולו כאחד (וכרעיו ובני מעיו תלוין חוצה לו), ויהא נראה כאוכל פסח בחוץ).
27. 1954. רוקח סי' רפג (לא יאמר כמה טורח פסח. בירושלמי רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת מה טורח זה). הובא בחק יעקב סק"ג.
28. 1955. ירושלמי פ"י ה"ד (בן רשע מהו אומר, מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה).
29. 1956. חק יעקב שם (וכל הפוסקים לא הזכירו אזהרה זו. גם לא ראיתי נוהגין ליזהר בזה. ונראה לי דמפרשים הירושלמי דוקא על קרבן פסח, אסור לומר מה העבודה זאת לכם, דנראה שמצות דאורייתא עליו לטורח. משא"כ בזמן הזה דלא קאמר רק על גודל הזהירות וחומרות יתירות כמה טורח, אין קפידא, נראה לי).