שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ח

440

בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועל הנסים כו'.

* * *

ב. ע"פ המבואר לעיל (במאמר ²⁸⁵⁶ ) בנוגע לקו השמאל, יובן גם דיוק הלשון ²⁸⁵⁷ "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" – כי:

"שור" – הוא מקו השמאל, "פני שור מהשמאל" ²⁸⁵⁸ . ומקו השמאל, הנה ע"י ריבוי צמצומים, יכולה להיות יניקה לחיצונים.

וזהו הדיוק "קרן השור" – שה"קרן" אינו חלק מגוף השור, אלא פסולת השור בלבד (שלכן יש חילוקי דינים בין קרן השור לשור עצמו ²⁸⁵⁹ ), ולכן, מצד קרן השור, שזהו הפסולת של קו השמאל, ששם יש יניקה לחיצונים, יכול להיות הענין ד"כתבו לכם .. שאין לכם חלק כו'".

ג. קו הימין וקו השמאל כפי שהם בענין השמות – הרי זה השמות הוי' ואלקים, כי:

שם הוי' הו"ע מדת הרחמים ²⁸⁶⁰ , וענינו הוא גילוי אלקות, ולא רק מדריגת האלקות המלובשת בטבע, אלא גם למעלה מן הטבע, שהרי שם הוי' מורה על היותו הי' הוה ויהי' כאחד ²⁸⁶¹ , וגם, שם הוי' הוא מלשון מהוה ²⁸⁶² , והרי ענין ההתהוות הוא רק בחיק הבורא ²⁸⁶³ .

משא"כ שם אלקים – בגימטריא הטבע ²⁸⁶⁴ – מורה על דרגת האלקות שמתלבשת בטבע, וגם, אלקים הוא לשון רבים ²⁸⁶⁵ , שזהו ע"ד

441

מ"ש ²⁸⁶⁶ "נעשה אדם", לשון רבים, שעל זה אמר הקב"ה למשה "כתוב והרוצה לטעות יטעה" ²⁸⁶⁷ .

וזהו גם ב' הענינים שבספירות – אורות וכלים: האורות הם משם הוי', והכלים הם משם אלקים ²⁸⁶⁸ . ולכן, ענין ההתהוות כפי שהוא בגלוי (באופן של ריבוי) הרי זה מהכלים, שם אלקים, אבל אמיתית ענין ההתהוות הוא מהאורות, שם הוי', וכמ"ש ²⁸⁶⁹ "כי הוא צוה ונבראו", דקאי על ההתהוות משם הוי' ²⁸⁷⁰ .

ובפועל הרי זה מתבטא בכך שהאורות הם בדביקות ניכרת, והכלים הם בדביקות בלתי ניכרת ²⁸⁷¹ .

ד. ענין זה קשור גם עם המדובר לעיל ²⁸⁷² בהביאור בפ"י בשער היחוד והאמונה, ששאלו על זה כמה שאלות, שיתורצו ע"פ נקודה כללית:

ישנם ג' ענינים: באצילות – איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד; בבי"ע – אינו כן, כמפורש בתיקוני זהר ²⁸⁷³ שבבי"ע לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד. ואילו למעלה מאצילות – לא שייך לומר "איהו וחיוהי חד", כי שם יש רק "איהו" בלבד, "הי' הוא ושמו בלבד" ²⁸⁷⁴ .

ונקודה נוספת: כשם שישנו אצילות הפרטית, יש גם אצילות דכללות, לפני הצמצום ²⁸⁷⁵ . וגם שם הרי זה רק חסד דלבר. – בפרטיות הנה חסד דלבר הוא חסד דז"א (כמשנ"ת במאמרים שלפנ"ז ²⁸⁷⁶ ), אבל בכללות הנה גם אצילות דכללות הוא חסד דלבר, כי, אצילות דכללות הרי זה לאחרי ששיער בעצמו בכח, שזהו כבר הגילוי לעצמו השייך אל הזולת (שהרי יש דרגא של גילוי לעצמו שאינו שייך אל הזולת, אבל אצילות דכללות הו"ע הגילוי לעצמו ששייך אל הזולת).

*

442

ה. המשך הביאור ב"סיום" על מסכת מכות – נכלל בשיחת י"ט כסלו סל"א ואילך (לעיל ע' 348 ואילך).

בהמשך להמבואר ²⁸⁷⁷ בנוגע לדברי ישעי' "ובאו האובדים גו'", שכיון ש"שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי" ²⁸⁷⁸ , הרי זה כמו שמלכתחילה לא הי' המצב ד"ואבדתם בגויים" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

וענין זה נותן תוספת כח בעבודה:

יהודי צריך לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" ²⁸⁷⁹ , ולהשתדל לקרב את חבירו לתורה ועבודת ה', ואפילו אם לא יצליח בכך – אומר רבינו הזקן בתניא ²⁸⁸⁰ : "והן לא, לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים". וכ"ש בנוגע להציווי "הוכח תוכיח את עמיתך" ²⁸⁸¹ , שאפילו כשיודע בוודאות שחבירו לא ישמע אליו, צריך להוכיחו, וכדרשת רז"ל ²⁸⁸² : "אפילו מאה פעמים".

ובכן: בידעו שסוכ"ס יקויים היעוד "ובאו האובדים גו'", ו"לא ידח ממנו נדח", וכיון ששינוי החוזר לברייתו אינו שינוי, הרי לאמיתתו של דבר גם עכשיו אינו "נדח" – אזי העבודה היא בנקל יותר.

הוא צריך רק לדבר בדברים היוצאים מן הלב, עד שסוכ"ס יקויים "ובאו האובדים גו'" כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

ו. כפי שהוזכר בשבוע שעבר ²⁸⁸³ – ידובר עתה אודות הפסוק ²⁸⁸⁴ "וטבוח טבח והכן", מדוע לא מביא רש"י את דברי הגמרא ²⁸⁸⁵ שהכוונה היא לשחיטה ונטילת גיד הנשה, שהרי י"ל* שגם השבטים קיימו

443

את התורה קודם שניתנה, כמ"ש ²⁸⁸⁶ "למען אשר יצוה את בניו וגו'", כדלקמן.

*) כן אפ"ל (כי לא נתפרש בפרש"י עה"ת). ואולי אפ"ל שבזה פליגי רבי יהודה ורבי נחמי' בפרש"י ²⁸⁸⁷ . ואזלי לשיטתייהו ²⁸⁸⁸ , דבכולהו ר"נ מהדר (אף שדוחק בפי' הענין) בכבודן של ישראל: שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, שלא הי' שינוי בשטח דישראל שאין לו שייכות לקרח, שסדום היינו אומות העולם [נוסף על המדובר מאז ²⁸⁸⁹ , שלר"י העיקר הענין – הפלגת אבל יעקב, שלא הועילו בניו, ואפילו לא "כל בנותיו"31 – שזה מכריח לומר בנותיו ממש. ור"נ מדייק בפרטים – וכאן אין אדם נמנע כו', ובנותיו תרתי משמע [ואולי אפ"ל דאדרבה: עפ"ז מדוייק הפרט שמפרט "בנותיו", ולא קאמר "ויקומו כל ילדיו לנחמו"]. [ל"ק איך לקחו כנעניות – דלפרש"י קיימינן ²⁸⁹⁰ , וממרא כו' אמורי הם ²⁸⁹¹ ]. כן מדוייק " כל בנותיו" – ב' סוגים. [" כל בניו"31 – גם אלו שמכרוהו] – אבל יל"פ ע"פ פרש"י ²⁸⁹² דכולל גם בני בנים] ²⁸⁹³ .

ונוסף לזה, יש להתעכב גם על פירוש רש"י – "כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון ציווי, שהי' לו לומר וטבח" ("טבַח" (בפתח), כמו "שלַח", וכיון שנאמר "טבוֹח" (בחולם), הרי זה כמו " ל טבוח") – דלכאורה אינו מובן:

א) הדיוק של רש"י שאין זה לשון ציווי הוא מהניקוד ד"טבוֹח", ולא "טבַח"; אבל מנא לי' לרש"י שגם "והכן" הוא כמו "ולהכן" – הרי הניקוד ד"הכֵן" הוא כמו "הבֵא" שלפנ"ז, שהוא לשון ציווי?!

ב) גם אם יש לרש"י הוכחה ש"והכן" הוא כמו "ולהכן" – עדיין צריך להבין בפסוק עצמו, מהו טעם החילוק בין "הבא", שהוא לשון ציווי, לשאר הענינים שבהמשך הפסוק ("וטבוח טבח והכן"), שאינם לשון ציווי?

וכפי שיתבאר לקמן.

ז. הביאור ע"פ פשוטו של מקרא בנוגע להאבות שקיימו כל התורה, ואעפ"כ, יעקב נשא שתי אחיות, ואברהם לא מל את עצמו קודם שנצטווה,

– כי, קיום התורה קודם שניתנה הוא רק חומרא והידור ²⁸⁹⁴ , ואין

444

זה דוחה ציווי וחיוב ²⁸⁹⁵ , ולכן: (א) ההידור של מילה (קודם הציווי) אינו יכול לדחות איסור שפיכת דם, (ב) ההידור שלא לישא שתי אחיות אינו יכול לדחות את החיוב של יעקב לקיים את הבטחתו לרחל ²⁸⁹⁶ שישאנה לאשה, ולא לרמותה ולצערה.

[ובנוגע לבלהה וזלפה, כיון ש"בנותיו היו מפלגש " ²⁸⁹⁷ , שפחה , ו"מה שקנה עבד קנה רבו" ²⁸⁹⁸ , הרי היו קנין כספו של לבן, ולאח"ז של רחל ולאה, ולא הי' להן שום יחס משפחתי לאב או לאם, ולכן אינן נחשבות לאחיות].

ועל זה שייך לומר "תרי"ג מצוות שמרתי " ²⁸⁹⁹ (ולא "קיימתי"), כי, כשעובר על מל"ת או מבטל מ"ע מצד ציווי התורה , הרי זו שמירת המצוות –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²⁹⁰⁰ בלקו"ש ח"ה ע' 141 ואילך; ע' 230 ואילך.

ח. המשך הביאור בפירש"י בפ' תולדות ²⁹⁰¹ על הפסוק ²⁹⁰² "ותכהין" – דיוק לשון רש"י "שכהו עיניו" (ולא ש"נתייסם"), שלא הי' סומא, שהרי הי' "עולה תמימה" (ורק היבוסים חשבוהו ל"עור", כשם שחשבו

445

את יעקב ל"פסח", אף שהי' רק "צולע"*) – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ²⁹⁰³ .

*) ואף שתומ"י נתרפא והי' "שלם" ²⁹⁰⁴ – הרי גם בנוגע לבנ"י נאסר גיד הנשה לעולם.

* * *

ט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ²⁹⁰⁵ "(הוציאוה) ותשרף", "אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה שהוא כהן, לפיכך דנוה בשריפה",

– ש"דנוה בשריפה" (אף שהיתה פנוי', וגם לא הי' לה דין של שומרת יבם, כיון שנאסר על שלה לייבמה בגלל ש"מוחזקת היא זו שימותו אנשי'" ²⁹⁰⁶ . וגם לא הי' בזה האיסור דאשת בנו, כי, לאחר מיתת בנו בטל האיסור, שאז לא שייך טעם האיסור: "תבל עשו", "מבלבלין זרע האב בזרע הבן" ²⁹⁰⁷ ) – לא בגלל דיני התורה, אלא בגלל שקיבלו על עצמם הגדרה זו ²⁹⁰⁸ להעניש בשריפה בת כהן שמופקרת לזנות, ולכן, כשאמר יהודה שהיא מעוברת ממנו, ואינה מופקרת לזנות, נפטרה מעונש זה.

וכדי לבאר הטעם שדנוה בשריפה בגלל היותה "בתו של שם", אף שבנישואי' נפסק הקשר לבית אבי', מביא רש"י שם בעל המאמר, "אפרים מקשאה משום רבי מאיר", שאמר: (א) "מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי'" ²⁹⁰⁹ , והיינו, שיש קשר ושייכות בין עובדי' שהי' בזמן בית ראשון, למפלת אדום שתהי' בימי המשיח, למרות ריחוק הזמן והשינויים שבו, (ב) "אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה", ולכן "לחם לא אייתי לקמייהו" ²⁹¹⁰ , שמזה מובן שאורח צריך להתנהג ע"פ ההידורים של בעה"ב, וכמו"כ היתה תמר צריכה להתנהג באופן המתאים לבתו של כהן.

וה"יינה של תורה", שהנשמה נשארת תמיד "בת כהן", ולכן גם

446

כשיוצאת ("הוציאוה") ויורדת למטה, אזי מתעורר ברשפי אש ("ותשרף") האהבה להקב"ה, ע"י העבודה של הודאה וקבלת עול ("ויאמר יהודה") שמעוררת את עצם הנשמה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס45 בלקו"ש ח"ה ע' 185 ואילך.

* * *

י. הביאור בפירוש רש"י בפרשתנו על הפסוק "וטבוח טבח והכן":

ובהקדמה – שמצינו אצל פרעה "שר האופים", "שר המשקים" ו"שר הטבחים", כלומר, שר מיוחד עבור אפי', שר מיוחד עבור שתי', ושר מיוחד עבור שחיטת בהמות.

– בפי' הראב"ע על "שר הטבחים" ²⁹¹¹ : "תמצא זה הלשון על הרג ועל בישול, ודברי המתרגם ארמי ("רב קטוליא") נכונים". אבל רש"י מפרש "שוחטי בהמות המלך". –

וכיון שפרעה אמר ליוסף "רק הכסא אגדל ממך" ²⁹¹² , הרי מובן, שבכל שאר הענינים הי' יוסף כמו פרעה.

וכיון שכן, אי אפשר לפרש דברי יוסף "לאשר על ביתו .. וטבוח טבח והכן" בלשון ציווי, היינו, שאיש אחד ("אשר על ביתו") יטבח ויכין את כל הדרוש לסעודה, שהרי ליוסף הי' איש מיוחד על כל דבר, כמו פרעה.

ולכן מפרש רש"י: "כמו ולטבוח טבח ולהכן", והיינו, שאין הכוונה ש"אשר על ביתו" (איש אחד) יטבח ויכין כו', אלא שהוא ידאג לכך שכל צרכי הסעודה יהיו נעשים ע"י אחרים.

אך עדיין אינו מובן: מדוע לא נאמר בכתוב בפירוש "ולטבוח"?

ועל זה מוסיף רש"י שאכן מפורש הדבר בכתוב, כי, "אין טבוֹח (בניקוד חולם) לשון ציווי", ואילו היתה הכוונה ללשון ציווי, "הי' לו לומר וטבַח" (בפתח), וכיון שנאמר "וטבוֹח", הרי זה כמו שנאמר "ו ל טבוח".

והניקוד ד"וטבוֹח" קאי גם על "והכן", שזהו כמו שנאמר "ולהכן".

יא. ועדיין יש לבאר מדוע לא מפרש רש"י ש"טבוח טבח והכן" קאי על שחיטה ונטילת גיד הנשה.

447

הביאור – ששחיטת מצרי לא היתה מועילה, כי גם אם נעשית כדין, שחיטתו נבילה, וי"ל שבפועל לא אכלו השבטים מהבשר*. ומצד יוסף אין בזה איסור ד"לפני עור" ²⁹¹³ , כי, קיום התורה עד שלא ניתנה אינו אלא חומרא. וההוראה בנוגע להכנסת אורחים, שיש לספק להם כל טוב בהרחבה, גם אם ספק אצלו אם יקחו מה שהכין להם, ואין לו לערב את החומרות שלו, אם עי"ז יוגרע מטיב צרכיהם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 266 הערה 23; חל"ה ע' 181 ואילך.

*) ובכ"ז – "וישימו גו' להם לבדם ולמצרים גו' לבדם ", כמבואר שכן הנוהג מתמיד, "כי לא יוכלון המצרים גו' העברים גו'" ²⁹¹⁴ , דמיתרון הלשון מוכח דמדבר במנהגם בכלל , ולא בנדו"ד. וי"ל דאדרבה – מזה מוכח דבפעם הזאת היתה המניעה רק מפני "כי לא יוכלון" – בכלל. ודו"ק.

יב. ויש להוסיף המשך להוראה הנ"ל:

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שאע"פ שתובעים מיהודי להסתפק בדברים המוכרחים בלבד, "לחם צר ומים לחץ" ²⁹¹⁵ , ללא צורך ב"מותרות" ו"הידור" בכל הענינים כו' – הרי זה רק בנוגע לעצמו, ולא בנוגע להזולת.

ולכן, כאשר מבקשים מ"גביר" ליתן נדבה עבור משפחה – אין לו לחשב בצמצום את הצרכים של אותה משפחה, "לחם צר ומים לחץ" עבור ארבע נפשות... מתוך טענה שזהו אופן ההנהגה הנדרש מיהודי, וכמו"כ יכול פלוני להמשיך ללבוש את אותה "קאַפּאָטע" שתפרו לו עבור חתונתו עד מאה ועשרים שנה... אלא צריך לידע שבנוגע להזולת אין לצמצם כו'.

וכמבואר בתורה אור ²⁹¹⁶ בפירוש הכתוב ²⁹¹⁷ "משפט וצדקה גו'", שבנוגע לעצמו צריך להיות ענין של "משפט" – "בחי' משפט שעושה האדם בנפשו על מותרות חיי גופו נגד הצדקה .. שאינו בדין שיפנק האדם את נפשו בתפנוקי עלמא וחבירו כו'", אבל בנוגע להזולת צריך להיות ענין ה"צדקה", וביד רחבה, ועד שאם הי' רגיל ב"סוס לרכוב עליו וחמישים איש רצים לפניו", צריך ליתן לו גם זאת ²⁹¹⁸ , כיון שאצלו אין זה ענין של "מותרות".

448

יג. המשך השיחה – השייכות ²⁹¹⁹ של צדקה לחנוכה ²⁹²⁰ , כולל גם צדקה רוחנית, ובמיוחד בנוגע ל"מבצע ²⁹²¹ תפילין" ²⁹²² , שקשור עם נר חנוכה, כיון ששניהם שייכים לצד שמאל, שענינם הוא בירור ²⁹²³ קו השמאל ²⁹²⁴ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²⁹²⁵ בלקו"ש ח"ה ע' 223 ואילך.

וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:

וע"י קיום המצוות למטה פועלים שהקב"ה יקיים את המצוה שלו – "וקיבצתים גו'" ²⁹²⁶ , "אם יהי' נדחך גו' משם יקבצך גו'" ²⁹²⁷ , באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" ²⁹²⁸ , "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' (ביטול פנימי וביטול חיצוני) בהר הקודש בירושלים" ²⁹²⁹ , בגאולה האמיתית והשלימה, "קהל גדול ישובו הנה"71, ו"שמחת עולם על ראשם" ²⁹³⁰ .