התחייבות על הנדוניא

התחייבות על הנדוניא

בנוסף להתחייבות להנשא זה לזו, הוסיפו לשטר ה"תנאים" הזה, גם את התחייבות הורי החתן והכלה לתת "נדוניא" (נדן) לחתן וכלה, ולסדרם בדירה ובגדים ומזונות – בתקופה הראשונה שלאחרי החתונה.

בזמן הגמרא לא הי' צורך בעשיית קנין מיוחד עבור התחייבות ה"נדן", כמבואר בגמרא (כתובות קב, ב): "אמר רב גידל אמר רב, כמה אתה נותן לבנך כך וכך, כמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנין באמירה".

והיינו דוקא היכא שבאותו מעמד "עמדו וקדשו" על סמך הבטחת ההורים לתת נדן, משא"כ בזמנינו שנוהגים לעשות הקידושין יחד עם הנישואין, ואילו את שטר התנאים כותבים זמן רב קודם הקידושין, שוב אין התחייבות זאת מועלת בלא קנין, כמבואר בתוס' (כתובות נג, א ד"ה השתא): "היינו היכא דעמדו וקדשו, והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו".

ויתירה מזו נתפרש ברמ"א (סי' נא): "ויש אומרים דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים לא".

יוצא אם כן, שהתחייבות הנדוניא שבעת כתיבת התנאים אינה מועלת בפני עצמה; ועל כן עמדו והתקינו לכלול גם את התחייבות ה"נדוניא" בקנין ה"תנאים", היינו שהורי החתן והכלה מקבלים על עצמם בקנין גמור את התחייבות הנדוניא שיתנו בעת החתונה.

אלא שבזה ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים אם קנין "אתן" מועיל, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רמה ס"א): "אם כתב בשטר אתננו לו, אע"פ שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל (ואפילו קנו מידו, דהוי קנין דברים), ויש אומרים שאם קנו מידו מהני לשון אתן".

להלכה קיי"ל שקנין אתן אינו מועיל, כנפסק בשוע"ר (הל' עדות הט"ז): "וצריכים העדים לדקדק בלשון הקנין שקונין מיד המתחייב ליתן איזה דבר מיד או לזמן פלוני, בין מעות בין קרקע בין מטלטלין בין מזונות ומלבושים, שזה הקנין אינו כלום, ואין כותבין אותו אלא אם כן אמר להם בלשון חיוב על נפשו שמחייב את עצמו ליתן מיד או לזמן פלוני, אבל אם לא אמר בלשון חיוב על נפשו אלא אמר אתן מיד או לזמן פלוני, אף על פי שקנו מידו על זה אין זה כלום, כי קנין על אמירת אתן הוא קנין על דברים לבד, והקנין אינו חל אלא על גוף החפץ הנקנה אם מקנהו לו מעכשיו, ואם אינו מקנהו לו מעכשיו אלא אומר שיתננו לו מיד או לזמן פלוני אין הקנין חל על זה, אלא על גופו ונפשו של הנותן שיתננו לו, אם אומר בלשון חיוב שמתחייב את עצמו ליתן".

וכן הדבר כאן בהתחייבות ההורים לנתינת הנדוניא, שאין ההורים מתחייבים עתה על סכום הנדן, ורק כשינשאו זה לזה יצטרכו לתת את סכום הנדן, הרי שזה קנין אתן לבד, אשר להלכה קיי"ל שדינו כקנין דברים דלעיל פרק ב, שאינו מועיל.

וכדי שיועיל קנין זה, על התחייבות ההורים לתת ה"נדוניא", עמדו והתקינו שגם התחייבות הנדוניא שבשטר התנאים מעוגנת בהתחייבות הקנס, והיינו שאם יחזור בו צד אחד מהתחייבות הנדוניא, מתחייב הוא על ה"קנס", וכמבואר ברמ"א (סי' נא): "מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים [ולשלם את חיוב ה"נדן" שקיבל על עצמו]". ונתפרש יותר בשוע"ר (הל' רבית סי"ז): "כתיבת התנאים, שנתחייב בקנס אם לא ישלם הנדן".

וכאן אנו מדברים אף כאשר שני הצדדים עומדים בשידוך זה, ואין שם צד חוזר בו מהשידוך, אלא שאחר הנישואין אין הורי צד אחד נותנים את מה שהתחייבו בנתינת הנדוניא; גם על זה חל חיוב "הקנס שפסקו על עצמן" – "אם לא ישלם הנדן".