י

פעם הואיל [מוהרש"ב] לדבר אתי ע"ד שבבתי רחים יש "פיטעל" [בהעתקה אחרת: "פילטע". ואולי צ"ל: "פילטער" - מסננת], שבכלל הוא בלתי רצוי כל-כך, באשר וואס מער די זאך איז ריינער [אולי צ"ל: דינער], נעמט זיך מער אן אין דעם. ביי אונז אין לובאוויטש אז מען פלעגט כשר'ן דעם וואסער מיל איז גיווען אן א פיטעל.

איך האב אמאל גירעט אנטקעגן די פאראווע מילן, אז בעת עס גייט די מעל פון זיי, איז אז מען לייגט דארטן אריין א האנט, נעמט זיך ארום איר ארום אזיי ווי א טייג, וויילע עס ארבעט דאך גיך, וועט פון דעם ווי נאסקייט. חאטיא זי געהט דאך הייס, נאהער עס איז פאראנען ווי א נאסקייט, איז אלץ וואס דינער נעמט זיך מער אן (קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' נב עמ' קמט - מרשימות הגר"י לנדא ע"ה).

עוד על "ריחיים של קיטור", ראה במנהגי אחרון-של-פסח (אות טז).

ובשדי-חמד (מע' חמץ ומצה, י, אות ג) האריך בזה, והביא שם (בתחילתו) מכתב מהרב דחרסון [הרה"ח רש"ז פינסקר?] משנת תרל"ו, וזה לשונו:..ויען כי אף לדברי המתיר [הגרי"ש נאטאנזאן מלבוב] קשה מאוד לשום עין שם להשגיח בפרטי פרטיות, ולדברי האוסר [הגר"ש קלוגר מבראד] הוא חמץ גמור, מי יוכל בענין הפסח במקום חומר כזה. ועל-כן אסרנו את הריחיים מאז והלאה. ודיברתי עם הגאון מוהר"ם מענדל [הצמח-צדק] מליבוויץ, ולא היה דעתו נוחה להתיר.

לכן עד היום אין מתירים לטחון בריחיים קיטוריות.

עוד שהקפידו בריחיים של-יד דווקא: לב-שמח החדש (יא, ה), דרכי-חיים-ושלום (אות תקמא-תקמג. וראה שו"ת מנחת-אלעזר ג, עה), מנהגי-מהריי"ו (אות שח), מנהגי-ספינקא (עמ' כח), תפארת-איש (עמ' שפז), מנהג סקווירא (הגדה עמ' ט.

מנהגים עמ' א). וראה עוד בהגדת צאנז (עמ' קפד-קפט), מנהג-ישראל-תורה (עמ' רלה-רלו), נטעי-גבריאל (ב, עמ' ל-לא).