ט

[א]

בליובאוויטש החלו להתעסק עם טחינת החיטים ל"שמורה" מראש-חודש אדר. את גרעיני התבואה היו בוררים שלוש פעמים קודם הטחינה.

הטחינה היתה נעשית בטחנת-המים, והיו מחליפים את אבני הרחים לחדשות. בשנת תרנ"ז החליפו בעלי הטחנה את הרחים לשל ברזל, ומאז סידרו רחים של-יד [=שהטחינה על-ידי אבנים] מיוחדים לטחינת ה"שמורה" (לקוטי-דיבורים, עמ' 244)

[ב]

בליובאוויטש נזהרו לטחון את הקמח ל"שמורה" ברחים של אבנים [ולא של ברזל]. בשנת תר"פ, כשהיינו ברוסטוב-דאן, היה קשה מאוד להשיג רחים של אבנים.. הביאו רחים של ברזל, וכ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] נצטער מזה מאוד. כשזירז אודות כך את התמים הרב יעקב לנדא, אמר לו כ"ק אאמו"ר הרה"ק: אין "צו" אלא זירוז מיד ולדורות (ס' השיחות תש"ב, עמ' 105-104) [ג]

.."קמח שמורה", והיינו מחיטים שנקצרו בהשגחה.. ואשר נטחנו ברחים של יד (לא על כח עלעקטריא [=חשמלי]), ושלא במהירות כל-כך (שלא יהיה האבן חם בסיבובו), ובהשגחה (אגרות-קודש מוהריי"צ, א, עמ' רז) .

[*]

עוד על מצות מקמח שנטחן ברחים של ברזל, ראה להלן במנהגי אחרון-של-פסח (אות טז).