א

סימן יט

(לענין פורע חובו של חבירו) שייך ג"כ לסי' ק"ה קכ"ח הנה מקור הדין פב"ת דכתובות במשנה דק"ז סע"ב חנן אומר כו' ובתוספות שם ד"ה חנן והוי כמבריח ארי, כ"ה לשון הגמרא פ"ד דנדרים דל"ג סע"א וע"ש בפרש"י והרא"ש והר"ן ובחה"ר דר"ל שמבריח את המלוה מעליו:

וע"ש בחה"ר ואף בבע"ח דוחק. ובירושלמי בכתובות ובנדרים לא נז' הטעם דמבריח ארי כ"א מפייס הוינא ומחיל לי:

והקשו התוס' משומר חנם שקידם ברועה ומקלות בשכר דחוזר ונוטל שכרו מבעה"ב ועיין בש"ע ח"מ סי' ש"ג ס"ח ובש"ך שם ס"ק ח' ובבאה"ט סק"ט ואמאי אברוחי ארי בעלמא הוא, אומר רבי כי מן הדין הי' ודאי פטור הבעה"ב אלא תקנת חכמים היא וכן הקשו עוד קושיות משטף נהר חמורו כו' ותירצו כן. אבל התוס' בב"ק פרק הכונס דנ"ח ע"א לא נראה להם שיהי' זה תקנה אלא חילקו דכשברי ההיזק לא נק' מבריח ארי. והרא"ש שם סס"י ו' כתב דמבריח ארי היינו כשהארי רחוק כו' אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי כו' ותוס' דכאן נ' דלא ס"ל סברא זו אלא אפילו כשהדבר קרוב לודאי נק' מבריח ארי, ולכן הוצרכו לומר שהוא רק תקנת חכמים כו' ונ' שבשני דיעות וסברות אלו תולה מחלוקת רבינו גרשון ורש"י שהביא הרא"ש שם סי' ז', וכמבואר בתוספת שם דהיינו טעמא דר"י שהסכים לדעת ר"ג ולא כפירש"י משום דלא דמי למבריח ארי מטעם הנ"ל וא"כ לכאורה גבי מלוה שיש עלי' משכון טוב וגם בע"ח דוחק לכאורה ה"ל הדבר קרוב לודאי, וא"כ אמאי נק' מבריח ארי, ולהתוס' דכאן ניחא משום דס"ל אפילו בכה"ג נק' מבריח ארי כנ"ל. והתוס' דב"ק לשטתם תירצו בע"א וז"ל ופורע חובו אינו מצילו מן ההפסד דמה שהי' הלוה זקוק לפורעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשוב מבריח ארי עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם סי' ו' וכ"כ עוד התוספות פ"ב דב"מ דל"א ע"ב בד"ה אם יש שם ב"ד:

ויש להבין היכא דברי הזיקא. כגון מציל מפי הארי איך אפשר שיהי' זה נק' רק מבריח ארי הרי מבואר בטוש"ע סי' רנ"ט ס"ז המציל מהארי ודוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח כו' והוא תלמוד ערוך פ"ב דב"מ דכ"ד ע"א ובע"א פ"ג דמ"ג ע"א. ועיין מזה ג"כ בתוספת בב"ק פב"ת דקי"ו סע"א. אך יש להקשות ע"ז גופא מהמשנה פב"ת דב"ק דף קי"ד ע"א המציל מן הנהר כו' אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו. וכ"פ הרמב"ם רפ"ו מה' גזילה דין ב' המציל מן הנהר ומזוטו של ים כו' ומן הארי ומן הדוב כו' אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר עכ"ל ופי' בהגמי"י משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ משמע דכשלא ידעו הבעלים מזה דה"ל יאוש שלא מדעת ה"ל מבריח ארי מנכסי חבירו אע"ג דברי היזיקא. והראב"ד השיג על הרמב"ם וכ' אלו דברי תימא הם והיינו משום דס"ל כשאין יכולים להציל אפי' ע"י הדחק אלא על צד הזרות והפלא א"צ יאוש בעלים כ"כ הה"מ ושכן עיקר הדין, וכ"כ הנ"י ר"פ אלו מציאות גבי בזוטו של ים בשם הרשב"א והרנב"ר, ובאמת פשטא דגמ' דאמר רשב"א המציל מן הארי כו' מפני שהבעלים מתייאשין מהם משמע דרק משום יאוש נגעו בה, ובשט"מ שם על דף כ"ד ע"א כ' וז"ל מפני שהבעלים מתייאשין מהם י"מ דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנהו אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקריה כדאמרינן לעיל. (עי' בבעל המאור בד"ה שטף נהר קוריו) אלא מהנך אחריני קאי ול"נ דאין צורך, דטעמא נמי דאפקריה רחמנא משום דבעלים מתייאשין מהם לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל אדם כו' עכ"ל וע"ש בשט"מ דכ"א ע"ב ד"ה בזוטו של ים, דכ' הרשב"א מסתברא דהפקר גמור הוא. ואפילו אמר בפי' לא מיאשנא כו' ועכ"פ שם מיירי בענין שאינו יכול להציל אפילו ע"י הדחק, וכנ"ל בשם המגיד. וא"כ לפ"ז הא דמבריח ארי אינו זוכה אע"ג דברי היזיקא ע"כ צ"ל דלא הגיע לגדר ברי הזיקא כזוטו של ים, דאל"כ הי' זוכה מההפקר כנ"ל וכמו דאמרינן פב"ת דב"ק דקט"ו ע"ב אמתניתן נסדקה חבית של דבש, ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא, ומוקי לה ביכול להציל ע"י הדחק הא א"י להציל ע"י הדחק יוכל הלה לומר מהפקירא קא זכינא וכמבואר ג"כ בטוש"ע סי' רס"ד ס"ה, וכן ראיתי בנתי"מ רסי' רס"ד סק"א שטף נהר וז"ל והיינו דוקא ביכול להציל ע"י הדחק כו' וגם דוקא כשהוא באופן שאם לא הציל היה ברי הזיקא אבל בלא"ה אפילו שכרו אין לו כשאר מבריח ארי כמ"ש התוס' בב"מ דל"א ע"ב ד"ה אם יש שם ב"ד עכ"ל מבואר מדבריו דגם כשהוא בענין שיכולים להצילו ע"י הדחק נק' ברי הזיקא ואין לו דין מבריח ארי לפ"ד התוס' דב"ק דנ"ח הנ"ל וכ"ד התוס' דב"מ שם שכ' וז"ל וי"ל דהתם מיירי כשיכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר ליה מהפקירא קא זכינא כו' ואח"כ כ' וא"ת הכא אמאי נוטל שכר כו' האמרינן פ' הכונס דמבריח ארי מנכסי חבירו פטור כו' ואור"י דמבריח ארי פטור היינו דוקא שמצילו מפחד הארי כו' דלא ברי הזיקא כו' אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר אבידה דברי הזיקא ובא זה והציל נוטל שכרו עכ"ל הרי גם שטף נהר חמורו ה"ל ברי הזיקא אע"ג דמיירי ביכולים להציל ע"י הדחק וכנ"ל. ו לפ"ד התוס' דכתובות דק"ח הנ"ל גם בכה"ג נק' מבריח ארי והפקר אינו משום דיכולי' להציל ע"י הדחק ומפני התקנה חייב משא"כ בפורע חוב של חבירו למה יעשו תקנה. ונמצינו למידים מזה דגבי פורע חוב של חבירו שלא מדעתו אע"ג דהוא בענין שגם אם לא היה פורע היה ברי הזיקא, כגון שיש משכון יפה תח"י המלוה וגם בע"ח דוחק, אפילו הכי פטור הלוה לשני דיעות דהתוספת דהא התוספ' דכתובות הנ"ל ס"ל בהדיא אף היכא דברי הזיקא פטור, וגם התוס' דב"ק דנ"ח ע"א ופ"ב דב"מ דל"א ע"ב הנ"ל כתבו בהדיא דבפורע חובו של חבירו אע"ג דברי הזיקא פטור משום דאין זה מצילו מן ההפסד דמה שהמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו כו' מיהו היכא שהוא ענין שבודאי אינו יכול להציל המשכון אף ע"י הדחק צ"ע, כיון דאז אף בשא"ד כה"ג אמרינן מהפקירא קא זכינא א"כ כש"כ כאן. אך לפמ"ש התוס' בב"ק ובב"מ שם וז"ל והטעם נראה משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי כי כן דרך אהובים שמרחמים על אוהביהם עכ"ל א"כ לפ"ז לעולם יכול לטעון כן. ולכן אף ביש משכון ובע"ח דוחק לא נקרא ברי הזיקא. ועיין בפנ"י בב"ק שם חילק בענין אחר דגבי מבריח ארי מיירי שהשעה עוברת כו' וע"כ היכא דברי הזיקא חייב משא"כ גבי פורע חובו של חבירו מי הכריחו לזה ימתין עד שיתבע מהלוה וכו':