ב

ויש לפענ"ד ראי' לזה מהא דגרסי' בפ"ג דסנהדרין דף כ"ג ע"ב בענין מ"ש שם ע"א במשנה זה פוסל עדיו של זה כו'. בבא הוא ואחר לפוסלן כל כמיני'. נוגע בעדות הוא (האי בעל דין. דמשום דלא ליסהד עליו. קאתי למיפסלי'). א"ר אחא ברי' דרב איקא כגון שקרא עליו ערעור. ערעור דמאי אילימא ערעור דגזלנותא כל כמיני'. נוגע בעדות הוא. אלא ערעור דפגם משפחה (עבד הוא. ממשפחת עבד שלא נשתחרר בא. ופסול הוא ומשפחתו). ר"מ סבר הני אמשפחה קא מסהדי (ולאו משום האי לחודי' מסהדי. הלכך סהדותא אחרינא הוא. ולא נוגע בעדות הוא). ואיהו ממילא נפסל. ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדות הוא. והשתא אי אמרינן שכל דבר הבא לפנינו לדון אותו ולפי עינינו הדין כך. אעפ"י כן כשיומשך מזה נ"מ לענין אחר יש לחזור ולדונו כפי אותו הענין. א"כ מ"ט דר"מ דאמר האי סהדותא אחרינא היא. הלא מזה יומשך נ"מ גם בעדות של הבע"ד הבא להעיד. וא"כ יש לדונו כאילו בא להעיד בענין שלו ממש. וגם חכמי' לא נחלקו עליו מה"ט. אלא משום דסוף סוף נוגע בעדות הוא. ר"ל שהענין של המשפחה בא לפנינו לדון עליו עכשיו. שכבר נתגלה ג"כ ענין של הבע"ד. והרי נוגע הוא בעדות עכשיו ממש ולא ע"ש העתיד. (ולא מיבעי לשיטת הסמ"ע והש"ך בריש סי' ל"ג שפוסלי' הנוגע בעדות משום שמשקר הוא. פשיטא שתשובת החכמים הוא. שמ"מ כיון שהוא נוגע בעדות יש לחוש שמשקר. אלא אפילו לפי"ד הע"ש שם שגזה"כ הוא. מ"מ כיון שהענינים באים לפנינו יחד. הרי מישך שייכא ענין זב"ז. ולא שייך לומר שנדון הדבר כפי שהוא עכשיו. שהרי עכשיו הוא נוגע בעדות בעת שנולד עדותו של המשפחה (ואפשר שמכאן יש דמות ראי' לשיטת הע"ש שם. דאל"כ מאי ס"ד דר"מ). משא"כ היכא דלא שייך לומר הכי וודאי שאנו דנין הדבר כפי מה שהוא עכשיו. ולכן בנידון שתי כיתי עדות המכחישים זא"ז שעדותן בטילה באותה עדות. והנה אז נולד הספק על העדים אם הם רשעים ופסולים לעדות אחרת ג"כ. או לא. ומיד הדין פוסק שהם כשרים דאוקמא אחזקת כשרות. והגם שאח"כ יסתעף מזה שנוציא ממון עפ"י העדים הללו נגד חזקת הנתבע לית לן בה. שבכיון שבכאן הדין נותן כך. הנה כך הדין פסוק עפ"י התורה. יומשך מזה מה שיומשך. (ואפילו אם עדיין לא הוחזקו העדים בב"ד לחושבן לכשירים. אלא עכשיו באנו לדון עליהם בשעה שבאו להעיד על איזה עדות. מ"מ הרי דין שלהם יש לדון כפי מה שהי' אז בעת שנולד הספק עליהם. עיי' תוס' יבמות דף למ"ד ע"ב ד"ה גירש ולבסוף כנס כו'. משא"כ לרבנן דר"מ סוף סוף נוגע בעדות הוא כיון שמעיד עכשיו כשהוא כעת נוגע. וכעת נולד עדותו כשהוא נוגע בעדות ולא העיד קודם). משא"כ בנידון של הסמ"ע בענין חבית יין ושמן. שהענין הספק הוא איך הי' כוונת העדים. נולד ביחד כשכבר יש חזקת ממון של הנתבע. עיי' תוס' יבמות דף למ"ד ע"ב ד"ה אשה דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק אף שגירש ולבסוף כנס כו'. ואין להוכיח משם דאזלינן בתר הענין הקדום אף שבאו שני הענינים לדון עליהם כאחת. דלא דמי לשם. שבשם שייך לומר מוקמא הערוה בחזקת שלא נתגרשה כי הוא ענין לעצמו ולא נמשך מחזקת איסור של אשה זו שנשאה אח"כ. וכיון שמעשה הערוה קודם בזמן דנין עלי' תחלה. משא"כ בנ"ד שזולת מה שבאו הענינים כאחד. גם נולדו כאחת. ועוד זאת שגם ממון זה הוא שנולד הספק בו ולא מעסק אחר עד שנאמר שהעסק הזה ענין אחר הוא. ובשם נעמיד העדים על חזקת כשרות. כי העסק הזה הוא בממון של הנתבע. וא"כ יש חזקת ממון נגד חזקת כשרות. ולא אמרינן אוקי אחזקת כשרות. כיון שיש חזקה לנגד. וגם לא נאמר אוקי חזקה להדי חזקה ויהי' הדין נותן שיחלוקו. כדקיי"ל כשאין שניהם מוחזקים שיחלוקו. ויחלוקו חבית של יין א'. עד"מ שהי' מחייבים בעדותן אם העידו על זמנים מיוחדים. כמש"ש בשו"ע סי' למ"ד סעי' ב'. דזה אינו דחזקה זו של הנתבע היא בריאה ביותר. משא"כ חזקה זו של העדים שהיא שמא. ר"ל שמא היו העדים מעידים על זמנים מיוחדים. וי"ל ג"כ שמא מעידים על זמן אחד. אף שהיו נעשים פסולים לאותה עדות. שמא הי' עושין עצמן פסולין. וא"כ חזקה זו לא נתבררה ואפשר לבררה. משא"כ חזקה זו של הנתבע ברורה היא. לכן יש לקיים דינו של הסמ"ע שכן עיקר: