ה

והנה יש לדקדק בסוגיא דנזיר (די"ב ע"א) אמר רבא ומודה רבי יוחנן כו'. וצ"ל אמאי לא אמר ג"כ דמודה ר' יוחנן ג"כ באשה שקרובתה שהיא ערוה לה היתה בשעת השליחות פחות משתים עשרה שנה ויום אחד ולא היה לה אב שהוא מותר באשה הגדולה מפני שקרובתה לא היתה ראויה להתקדש לו מן התורה כיון שהיא קטנה אין לה קדושין מדאורייתא ולכן לא מצי משוי שליח ע"ז לקדשה אפילו אחר שתגדיל. ואם משום דיכול לקדשה קדושין דרבנן ע"י אחיה ואמה ועיין בש"ע סי' קנ"ה ס"ב בהג"ה. מ"מ י"ל דמדאורייתא עכ"פ לא מצי משוי שליח דאין שייך שמחמת שיוכל לקדשה מדרבנן יהיה מצי עביד שליח מדאורייתא לכשתגדיל. כיון עכ"פ מדאורייתא הוא מילתא דלא מצי עביד השתא. לכן לא מצי עביד שליח כלל. ועיין חידושי הרשב"א ביבמות פרק בית שמאי (דק"ט ע"ב) ד"ה הא דאמרינן דכי גדלה כו' דאין ראיה מדבריו לכאן דהא באמת קיי"ל דלא כר"ג ולא גדלו קדושין. ואין לתרץ דכיון דעכ"פ מדרבנן יכול לעשות שליח לקדשה לכך אסור בקרובתה מדרבנן וכמ"ש הט"ז סי' ל"ה ס"ק ט"ז דאסור כמו כן בשניות דרבנן דהרי כבר חלקו עליו החמ"ח והב"ש שם סעיף י"א.ומה גם להתוס' דאין איסור מדינא רק שקנסו אותו חכמים א"כ י"ל שלא קנסוהו רק היכא דשייך חששא דאיסור דאורייתא משא"כ בחששא דאיסור דרבנן כמו בשניות וה"ה בנד"ז. ומדלא אמר רבא דמודה רבי יוחנן בהכי עכצ"ל דמ"מ יוכל השליח לקדשה לו אחר שתגדיל ותהיה נערה אף שבעת מינוי השליחות היתה פחותה מיב"ש ויום אחד. והיינו טעמא דאע"ג דלא מצי לקדשה השתא מ"מ הזמן הוא דבר העתיד לבוא. ע"כ יכול למנות שליח ע"ז שיקדשה כשתגדיל. ולא דמי לדין לקדש אשת איש אחר שתתגרש דשם אין עתה עומד שיוכל לקדשה אחר זמן. וגדולה מזו איתא במל"מ פ"ד מה' אישות ה"ז ד"ה ודע דמסוגיא דבכורות הלזו יש ראיה למה שכתבנו דאליבא דרש"י אם נתן הקדושין בעודו קטן ואומר שיחולו לכשיגדיל דמהני משום דזמן ממילא קאתי כו' ובתשו' א' כתבתי ע"ז דאין דמיונו עולה יפה דשם בבכורות המדבר והפודה הוא גדול אלא שמדבר אודות הקטן. משא"כ הכא גבי קידושי קטן שהקטן עצמו נותן ומדבר כשהוא קטן ודיבור ונתינה זו אין בה ממש. וכה"ג איתא בפ"ט דב"ק (דק"ו ע"ב) דאין נתינת קטן כלום אע"פ שתבעו כשהוא גדול ועיין מזה ג"כ בתוספות פ"ב דכתובות (דף י"ח ע"א). ועיין בטוש"ע ח"מ רס"י צ"ו. אבל מ"מ לענין הנדון שלנו בגדול הממנה שליח לקדש לו קטנה אחר שתגדיל שפיר י"ל דדמי לההיא דבכורות (דמ"ט) שהביא המל"מ דהא ה"נ המשלח והשליח הם גדולים ומה שנעשה שליח על קידושי קטנה אחר שתגדיל הרי זה עדיף מענין הפודה את בנו הפחות מבן למ"ד יום שיחול הפדיון לאחר שלשים יום. דאע"ג שאין בידו לפדותו עכשיו עכ"ז חל הפדיון לאחר שלשים יום כשהמעות קיימים אפילו לשמואל. וה"נ אף שאין בידו לקדשה עכשיו עכ"ז יחולו הקדושין כשיקדשה השליח אחר שתגדיל ע"י אמירה שאומר להשליח עתה. דהתם נמי חל הפדיון לאחר שלשים יום ע"י האמירה דעכשיו. ואין לומר התם שאני שעיקר הפדיון ע"י המעות והם דבר שיש בו ממש וקיימים לאחר שלשים יום מ"מ עכצ"ל מצד צירוף האמירה דעכשיו נגעו בה דנתינה בלא אמירה י"ל לאו כלום הוא ועוד ה"נ השליח יש בו ממש. וכ"ש לרב בבכורות שם דס"ל אפילו נתאכלו המעות תוך למ"ד יום הבן פדוי וכ"פ הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש. ואם נאמר כן דיכול לעשות שליח לקדש קטנה אחר שתגדיל והוי קדושין דאוריי' אע"ג דאינו יכול לקדשה בעצמה עכשיו מדאורייתא. א"כ כ"ש וק"ו בנ"ד דיכול למנות שליח הולכה מקודם הכתיבה. ועוד דהא איתא בירושלמי פי"א דיבמות דהספיקות מצי משוי שליח הובא ג"כ בתוספות פי"א דיבמות (דף צ"ט ע"ב) ד"ה ואין מוציאין. ועיין במל"מ פ"ט מה"א סוף ה"ו. אם כן כ"ש הכא דעדיף מספק אלא הוא ודאי ממש שהסופר יכתוב הגט דלכן ודאי יוכל לעשות שליח הולכה מקודם:

ומה שחשש על שלא אמר להסופר ועדים ותנו לשליח שלי שמיניתי. משנה גיטין (דס"ו א') הבריא שאמר כתבו כו' רשב"ג כו' ובגמרא ואם הוכיח סופו כו'. וכתב הר"ן דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג אע"ג דבשאר הוכיח סופו פליגי עליה שאני הכא דאמר כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחלה וכדאיתא בפ"ב דחולין (דל"ט ע"ב). וע"ש דגם בספק אם מעצמו נפל מקילינן ועי' בהרא"ש בגיטין שם סי' י"ח. ובטוש"ע סי' קמ"א סעיף י"ז י"ח. וא"כ בנד"ז שאמר בהדיא מקודם הכל לשליח הולכה שהגט שיכתוב הסופר פב"פ ויחתמו העדים כו' יהיה הוא שליח הולכה להוליכו וליתנו לאשתו פב"פ ותהא ידך כידי כמ"ש בסדר גט שני סעיף כ'.ואח"כ אמר לסופר הנ"ל שיכתוב ולעדים הנ"ל שיחתמו הגט הנ"ל. אף שלא אמר להם ותנו לשליח הנ"ל נראה דעדיף מכל הוכחות הנ"ל. דהתם הוי רק הוכחה שדעתו שיתנוהו לה והכא הרי פירש בהדיא שהשליח יוליכנו לה א"כ מסתמא היינו שהסופר והעדים יתנו לו או עכ"פ שהוא יקח מעצמו הגט מהם ויוליכנו לאשתו ואין קפידא בזה. וכ"ש הכא דהוא המגרש היה ג"כ שכ"מ מסוכן דבאומר כתבו לבד סגי ונהי דעכשיו שמקרין אותו אפשר אין להקל באומר כתבו לבד. מ"מ בענין הנ"ל שמונה בהדיא שליח להולכה רק שלא אמר להסופר והעדים שיתנו לשליח ודאי יש לצרף להקל מה דבשכ"מ א"צ כלל לומר ותנו. ובהכי אזדא ליה מ"ש מעל' אבל בנ"ד אף טלי אין כאן כ"א אומד הדעת והוכחות שרוצה ליתן ואולי כאן בגיטין אין מועיל גילוי דעת והוכחות כו' עד שישמעו ממנו בפי' ליתן כו' עכ"ל דאגב חריפתיה אשתמיטתיה גמרא מפורשת במקומה ואם הוכיח סופו כו' כנ"ל:

ומה שחשש עוד על לשון סדר גט שני סעיף כ' הנני ממנה כו' להיות שלוחי להוליך כו' וליתן אותו לידה כו'. אולי אין בלשון זה שרוצה ליתן הגט תומ"י אלא זהו רק הכנה שמכין לעצמו שליח לגרש בעת שירצה כו'. הנה גם אם היה חששא זו נופלת בלשון הנ"ל אין לחוש כאן שהיה גט שכ"מ דא"צ כלל לומר תנו כ"ש הכא שאמר להוליך וליתן כו' שנבדה חששות הנ"ל דאף שמקרין אותו מ"מ הוכחה עצומה שאינו מגרש רק שלא תפול לפני יבם ואיך נאמר שדעתו לגרש לאחר זמן כשימות. אך באמת אפי' בבריא אין לחוש כלל לזה. שהרי תחלת דבריו ואמצען וסופן מבוארים שממנה אותו עתה ממש שהרי אמר הריני ממנה אותך ולשון זה משמע שממנה אותו עתה ממש. וכן מה שאמר להוליך וליתן הוא לשון הוה משמע תומ"י. וכ"ש שיש כאן כמה לישני יתירי דלטפויי קאתי כמו ונותן לך רשות לעשות שליח כו'. וגם מה שאמר ותכף שיגיע כו'. הרי ביאר דהיינו תכף ממש שיגיע הגט לידה. משמע ברור אפילו מיד. וכן ממ"ש והריני מקבל כו' משמע שכבר עשאו שליח. ולא שזהו רק הכנה בעלמא. ועוד דבפרק השולח (ד"מ ע"ב) גבי אעשנו בן חורין כו' אתננו לפלוני כו' ס"ל לר' מאיר דהיינו שעכשיו ממש עושהו בן חורין ע"ש בפרש"י ורבנן לא פליגי עליה רק משום דאעשנו משמע ודאי רק אלעתיד ולא על עכשיו. משא"כ בנ"ד שאמר הריני ממנה אותך להיות שלוחי כו' מורה ודאי שממנה אותו עכשיו ממש. ופי' להיות שלוחי היינו ג"כ מעתה ממש ע"י מינוי זה. ואף שלשון להיות משמש לעתיד כמ"ש בקהלת סי' ג' ט"ו ואשר להיות כבר היה. ופרש"י ואשר עתיד להיות עוד באחרונה הוא דוגמת מה שכבר היה וכן בתרגום שם מה דעתיד למהוי. אך באמת הרי כאן יש ג"כ ענין עתיד היינו שיוליך הגט מכאן למקום האשה וליתנו לה. וע"ז אמר להיות שלוחי להוליך כו' וליתן כו' אבל עכ"ז התחלת השליחות הוא מעתה דהיינו שמעתה ממנה ועושה אותו שליח. להיות הוא מוליכו אחר זמן דעתה כי בלי ספק אפי' לאחר רגע ממש שייך לשון עתיד. וא"כ הלשון להיות אינו סותר כלל ללשון הריני ממנה אותך דמשמע מעתה. והיינו שמעתה יקבל עליו השליחות לעשותו והיינו בהכרח אח"ז דעתה. וגם בהכרח אחר שיכתוב הסופר הגט בלאזני ויחתמו עליו העדים שם בלאזני. שכל זה לא יהיה ביום המינוי כ"א למחר ע"כ אמר להיות. ודוגמתו מ"ש במגלת אסתר סי' ט' ך"א לקיים עליהם להיות עושים כו' ותרגומו לקיימא גזרת דינא עילוויהון למהוי עבדין כו'. א"כ אף שהעשייה היא לאחר זמן מ"מ הקבלה היא מעכשיו שמקבלים על נפשם חיוב זה מעתה. ועד"ז ממש הוא כאן שמעכשיו יקבל עליו שליחות זה והעשייה הוא בהכרח לשון עתיד. ועיין בטוי"ד סס"י רס"ז בענין אעשנו בן חורין דאף דלשון זה לא מהני מ"מ אם אמר יהא בן חורין מהני. ולשון הריני ממנה אותך להיות שלוחי לענ"ד עדיף מלשון יהא. וע' עוד בטור ח"מ סי' רמ"ה ס"ג תהא נתונה כו' ע"ש. וגם דהכא אמר עוד ונותן לך רשות לעשות שליח כו' דזהו ודאי לשון המורה על עתה ממש. וגם דמוכח עוד דהיינו תכף ממש כמו שסיים ותכף שיגיע גט זה לידה כו'. א"כ תחלת לשונו הרי ממנה ואמצעו וסופו מורים ומבוארים דעושהו שליח להוליך וליתן מיד. מש"ה אפילו בבריא אין לחוש לזה. ומצינו בגמרא פ"ט דב"מ (דק"ד ע"א) דאפילו לענין איסור חמור סמכו אדקדוק הלשון ע"ש גבי הלל היה דורש לשון הדיוט כו' ובנ"י שם דאע"ג דאפשר היה לפרש כו' אלא דא"כ כו' ולפיכך היה דורש הלל דתנאה הוא כו' ע"ש. וע"ש שנסתייע לפירושו מהירושלמי פ"ד דכתובות לכן אף שאח"כ פי' שם עוד רבותא שאע"פ שלא נכתב כו' היינו כמש"ש ואף זה בכלל דורש כו' אבל עכ"ז הדין הראשון אמת. וכ"ש הכא דאיכא נמי כמה לישני יתירי לטפויי וליפות כח השליחות והוכחות רבות דהפירוש מעתה וכנ"ל:

ומה שחשש עוד שמא יחזור בו מהשליחות הנה עפמשנ"ת שכבר נעשה שליח אין לחוש לזה כלל. וכ"ש שכבר קבל עליו בחרם שלא לבטל השליחות גם אפילו היכא שאומר בפיו ענין ביטול אמרינן גילויא דעתא בביטול גיטא לאו מילתא היא. אא"כ הביטול בלשון ברור. ומכ"ש שנחוש לסברות כאלו שמא יחזור בו. ותמיה לי על מעל' שיחוש לחומרות כאלו שאין להם שרש ולהעלותן על נייר ודיו:

ומה שחשש עוד כיון שבשעת מינוי שליח ההולכה לא הי' נייר הגט של הבעל כ"א אח"כ הקנוהו להבעל כשמינה את הסופר וא"כ ה"ז שליח ההולכה לענין הקנאת הנייר להאשה ה"ל שליח על דבר שאין בידו. וי"ל דלא מהני לדעת החולקים על מהרי"ט וא"כ ה"ל כעין ה"ז גיטך והנייר שלי. הנה פ"ק דב"מ (דט"ז ע"א) אמרינן מה שאירש מאבא היום מכור לך לא דמי לדשלב"ל ע"ש. וכמ"ש בטוש"ע ח"מ רס"י רי"א. וכ"ש הכא דהנייר היה מונח שם להקנותו להבעל תומ"י. ועוד איתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דצ"א ע"ב) בתוספות ד"ה דזבנה נראה לר"ת דהא דאמר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום הנ"מ כשאמר מה שאירש מאבא אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כו' והרא"ש שם סי' ו' כ' דכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו מאיליה וגם בירר המכר לא חשיבה כולי האי דשלב"ל כו'. ומיהו בשט"מ שם משמע דלא ס"ל כפי' ר"ת. וכ"מ בתוספות ספ"ט דב"ב (דקנ"ט ע"א) ד"ה ולימרו ליה. דלא כר"ת דאילו לר"ת א"צ למש"ש הריב"ם ור"י וכמ"ש בתוספות דכתובות סד"ה דזבנה הנ"ל. ועיין בהרמב"ם פכ"ב מה' מכירה ה"ז משמע דלא כפי' ריב"ם ור"י וא"כ לכאורה צ"ל כפי' ר"ת. מיהו י"ל דס"ל כהפוסקים שהביא הב"י בח"מ סי' רי"א ססע"י א' וסעי' ב'. ועיין בחידושי מהרי"ט בכתובות שם ובשעה"מ פכ"ב דמכירה הלכה ה' שפי' דר"ת לא מיירי אלא בשמכר לו לכשיירש כו'. והנה בנד"ז איכא תרתי למעליותא דה"ל כמו מה שאירש מאבא היום ועדיף מיניה דהא ודאי יגיע לידו תומ"י ממש וגם פירש שממנהו שליח על הגט. א"כ אף לענין הקנאה ממש הי' מקום לצדד ועיין בש"ע סי' ר"ט ס"ו. אבל עכ"פ לענין מינוי שליח שממנה שיהיה מקנה הדבר לאחר שיגיע לרשותו דבלא"ה למהרי"ט חח"מ סי' כ"ג מהני אפילו בדבר דאיהו לא מצי עביד השתא כלל א"כ אין להחמיר עכ"פ בנד"ז ועוד דאפילו בדשלב"ל ממש קיי"ל בפרק א"נ (דס"ו סע"ב) דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ופרש"י שהרי כל זמן שלא חזר מחל כו' ור"ת פי' משום דאין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותיה וע' בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק י"ב ובש"ך סק"ז. וא"כ עכ"פ כשנתן השליח הגט להאשה ודאי הנייר שלה. דבודאי הכא י"ל יותר שאין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותיה שהרי קיבל על עצמו בשבועת התורה ובח"ח שלא לחזור בו מהשליחות. וגם שקיבל עשרה רוכ"ס עבור נתינת הגט והנייר אינו שוה רק פרוטה. ועוד שגם הנייר היה של האשה אלא שהקנוהו להבעל והיינו כמו קנה על מנת להקנות דק"ס בנדרים ספ"ה (דמ"ח ע"ב) א"כ בכה"ג י"ל דנקנה יותר בקל להאשה אח"כ. ואין לחוש משום דמה שנעשה שלה זהו ע"י תפיסתה א"כ קבלתה מסייע בהנתינה אך זה אינו חסרון דלא גרע מהא דגיטה וחצירה באין כאחד בר"פ הזורק גט (דע"ז ב'). וע"ש (דע"ח א') בענין דעייק ליה חרציה ושלפתו. ועיין עוד בב"ש סי' כ"ח סק"ד לענין קדושין כה"ג: