א

סימן קכג

בדין עידי קדושין אם צריכין דרישה וחקירה א הנה הרמ"א באה"ע סימן מ"ב ס"ד כתב עידי קדושין אינם צריכים דרישה וחקירה אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות. והוא מהמבואר בב"י שם ד"ה כתב הרשב"א בתשו' סי' תקס"ו אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקיי"ל כת"ק דרע"ק ור"ט וכ"ד הגאונים והרמב"ם והרמב"ן וכ"כ נמוק"י סוף יבמות עכ"ל ומ"ש כת"ק דרע"ק זה אינו בגירסת הש"ס שלפנינו דהת"ק הוא רע"ק כמ"ש בגמרא סוף יבמות (דף קכ"ב ע"ב) דתניא אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דברי ר' עקיבא ר' טרפון אומר בודקין וקא מפלגי בדרבי חנינא:

והנה בסדר אלי' רבא שער ב' דף קו"ף עמוד ג' כתב וז"ל סוף דבר העולה בידינו כי מ"ש הרב מוהרח"ש דגיטין וקדושין לדיני ממונות דמו אליבא דכ"ע והר"ן (פרק מי שאחזו גבי ולא תתייחד עמו) שכתב דלד"נ דמו הוא יחיד בסברתו אין זאת כמו שכתבנו פעם ופעמיים דהרי"ף והרמב"ם ור"י בעל התוס' ור' פרץ קיימא כוותי' וסלקא בידן דפלוגתא דרבוותא היא אם דיני נשים בקדושין וגיטין וזנות אי לד"נ דמיין או לד"מ דמיין ולכן בכל נדון ונדון ראוי להחמיר לפי הנושא. ומ"מ גבי עדות מיתה כבר עלתה הסכמת כולם פה אחת בלי פוצה פה ומצפצף דלא בעי דרישה וחקירה למר כטעמיה ולמר כטעמיה כו' עכ"ל. והנה מ"ש דהרי"ף ס"ל כהר"ן זהו ממ"ש סוף יבמות ולא בעינן בעדות אשה דרישה וחקירה משמע רק בעדות אשה שמת בעלה לא בעינן דו"ח והיינו כי שם ע"א נאמן ועד מפי עד. ומדלא כתב דכל עידי נשים אין צריכים דו"ח משמע דבזה ס"ל כמ"ד דצריך דו"ח. וכן משמע מהרמב"ם ס"פ י"ג מה"ג דין כ"ח שכתב ואין בודקין עידי אשה בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עיגונא עכ"ל משמע דרק בעדות אשה שמת בעלה הקילו בזה וכמ"ש בפי' אח"כ דין כ"ט ובלא דרישה וחקירה כו' מפני שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה (ר"ל שהוא מילתא דעל"ג) לפיכך הקילו חכמים בדבר זה כו' ובלי דו"ח כדי שלא תשארנה בנו"י עגונות עכ"ל א"כ מדבריו מובן דעידי גיטין וקדושין שאינן מילתא דעל"ג צריכין דו"ח. וע"ש בלח"מ שהקשה על הרמב"ם דבגמרא אמרו הטעם דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי. ולמה לא כתב רבינו טעם זה אלא שכתב שהטעם משום עיגונא דהקילו רבנן. ותירץ דצ"ל דטעם דאזלו בתר כתובה הוא משום דבעיגונא אקילו רבנן וכ"כ מהרש"ל ביש"ש סוף יבמות סי' כ"ח. וכבר קדמם הרשב"א בזה בחידושיו סוף יבמות. ולעד"נ דהרמב"ם לא מעייל נפשי' בפלוגתא דת"ק עם רע"ק ור"ט משום דמסתברא לי' יותר טעמא דרע"ק ור"ט דבשביל הכתובה אין שייך להקל בעיקר הדין דהיתר אשת איש וכמו שהקשו ע"ז ג"כ הרמב"ן והרשב"א. ועי' מזה ג"כ במהרש"ל ביש"ש שם. ולכן לא פסק דא"צ דו"ח רק בעדות אשה שמת בעלה משום דהקילו בזה בעד מפי עד ובגמל"ת וע"כ ודאי א"צ דו"ח. ולכן מ"ש הרשב"א דבגיטין וקדושין לכ"ע א"צ דו"ח לא משמע כן מהרי"ף והרמב"ם. ולכאורה נראה ראיה דמצינו שמחלקים בין עצם ההיתר להכתובה כמשנ"ת בש"ע אה"ע סי' י"ז סל"ה לענין משאל"ס דאע"פ שלא תנשא י"א דגובה הכתובה וע"ש בב"ש ס"ק ק"ז. הגם שיש לחלק דשם אם נשאת לא תצא מ"מ עכ"פ מחלקין בין עצם האיסור לגביית הכתובה. גם ס"פ המדיר כ' הר"ן בשם הירושלמי דהיכא שאמרו יוציא ויתן כתובה ולא אמרו שכופין להוציא אין כופין להוציא ואעפ"כ כופין שיסלק הכתובה הרי בהדיא שלא שוה ההיתר דהגט לסילוק הכתובה וזה נוטה לדברי רע"ק ור"ט דמשום דאיכא כתובה למישקל לא אמרינן שיהיה עצם הדין דאיסור א"א נידון כד"מ אלא האי כדיניה והאי כדיניה. גם התוס' פ"ק דמכות ד"ו סע"א ד"ה שמואל שכתבו דהגט הוה כמו ד"נ דשרינן א"א לעלמא משמע ג"כ דס"ל כמ"ד דעידי נשים לד"נ דמיין וצריכים דו"ח ולא כדיני ממונות. עי' ב"י בח"מ סי' ל' ובתשובת מ"ב סימן נ"א ובתשובת נו"ב חאה"ע סי' ע"ב מדינים אלו:

קיצור. הרמ"א פסק דעידי קדושין אין צריך דו"ח על פי תשובת הרשב"א סי' תקס"ו ומ"מ מדברי האלפס שם יבמות לא משמע כן וכדבריו משמע בהרמב"ם סוף הל' גרושין דרק בעדות מיתה א"צ דו"ח משום דה"ל מילתא דעל"ג ולא בשאר עידי נשים. ואע"ג דאיכא כתובה למישקל אין זה עיקר הטעם ועי' ר"ן סוף פרק המדיר מחלקים בין עצם הגט להכתובה. ועי' בש"ע אה"ע סימן י"ז סל"ה. ועי' כתובות פרק המדיר (דף ע"ג ב') גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. א"ו דהרי"ף והרמב"ם וסיעתם מסתברא להו טעמיה דרע"ק ור"ט יותר מהאי טעמא. וגם התוס' פ"ק דמכות (ד"ו סע"א) ודאי לא ס"ל כתשובת הרשב"א הנ"ל:

ב והנה הב"י בח"מ סימן למ"ד סעיף א' ד"ה ומשמע. הביא שכתבו התוס' פ"ק דסנהדרין (דף ח' ע"ב) סד"ה והביא וז"ל ויש ללמוד מכאן דאי אתו עדים ואמרו אשת פלוני זנתה דצריך דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות עכ"ל. וכן כתב בפסקי תוספות שם סעיף כ"ב אמרו אשת פלוני זנתה בעי דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה עכ"ל. ובאגודה שם סעיף ח' כתב ויש ללמוד לפירוש ר"ת דאי אתו סהדי ואמרו אשת פלוני זנתה צריך דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וכשלא כיוונו עדותן או שהוכחשו מותר' עכ"ל משמע דזהו רק לפי' ר"ת דכוליה שמעתא מיירי שהאב תובע מאה סלעים אבל לפרש"י דמפרש דהבעל טוען פתח פתוח מצאתי להפסידה כתובתה אין ללמוד משם דין זה. וכ"כ בהגמי"י פכ"ד מהל' אישות אות כ' וז"ל נאמר בשם ר"ת שצריך דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה עכ"ל וכן כתב הסמ"ג במ"ע סימן מ"ח קרוב לסס"י וז"ל בשם רבינו יעקב אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזנתה שצריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה עכ"ל. לפ"ז צ"ל מ"ש האגודה סוף יבמות בודקין עידי נשים בדרישה ובחקירה דברי ר' עקיבא רבי טרפון אומר אין בודקין בדרישה וחקירה פסק רב אלפס קיי"ל כר' טרפון דאמר אין בודקין בדרישה וחקירה. עכצ"ל כדי שלא יסתור א"ע למ"ש בשם ר"ת בסנהדרין דעידי זנות צריך דרישה וחקירה. וכאן פסק בפשיטות דעידי נשים א"צ דרישה וחקירה צ"ל דכאן קאי רק על עדות אשה שמת בעלה. דע"ז משמע מהרב אלפס דפסק דלא בעי דרישה וחקירה. אבל עידי זנות י"ל שצריך דו"ח וכ"מ ממ"ש האגודה בסנהדרין ר"פ אחד דיני ממונות בשם ר"י כי עדים שבאים לאוסרה (לומר שנתקדשה לפלוני) צריכים דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתו כו'. הרי ע"כ להאגודה צריך לחלק בין עדות אשה שמת בעלה ובין עידי זנות ועידי קדושין (ונשמע דהאגודה גורס דרע"ק ס"ל דעדי נשים צריכים דו"ח וכן הגירסא בב"י בח"מ שם. ולגירסא זו אפילו נאמר דקאי על כל עידי נשים בין בגיטין בין בזנות י"ל הלכה כרע"ק מחבירו אף נגד ר' טרפון כדאיתא בכתובות פרק הכותב (דף פ"ד ע"ב). ולכן רק בעדות אשה הקילו כיון דנאמן גמל"ת ועד מפי עד מיהו גירסא שלנו הוא בהפך. מיהו מצינו ביבמות (דף קי"ח ע"ב) דהלכה כר' טרפון נגד רע"ק). וכן הביא הב"ח בח"מ סי' ל' מהאגודה פרק הבע"י ושם סעיף ע"ז כתב ויחקרו אותם בדו"ח כמו על עידי נפשות. מ"ש בהגהת דרו"פ שם סי' למ"ד אות א' דהטעם הואיל והיא מכחישתו אינו מובן דממנ"פ אם לד"מ דמי הלא אף שהנתבע מכחיש א"צ דו"ח וא"כ ה"נ מה בכך שהיא מכחישתו. והב"י שם רסי' כ"ט פי' מ"ש הואיל והיא מכחישתו היינו דאל"כ שווייה אנפשה חד"א. והנה הרב"י בבד"ה שם הביא תשובת הריב"ש סי' רס"ו דפסקו הגאונים בשלהי יבמות דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דלדיני ממונות משוינן להו וכ"ש לכל דיני קדושין וגרושין וכו' יעו"ש. והסד"א דף צ"ה ע"ד כתב על דברי הב"י ואשר נראה ברור בדבריו ז"ל שהוא עושה בזה שתי שיטות שלדעת התוספות בסנהדרין וסמ"ג עשין מ"ח והגמי"י דיני גיטין וקדושין וזנות לד"נ דמי שהם פוסקים הלכה כמ"ד בודקין ע"נ בדו"ח. ולדעת התוס' שלהי יבמות והנמוק"י בשם הגאונים והרמב"ן לד"מ דמי דפוסקין כת"ק דאין בודקין ע"נ בדו"ח. וכ"ד הרשב"א והריב"ש. אמנם הרי"ף והרמב"ם י"ל ס"ל דדיני גיטין וקדושין לד"נ דמיא. וכ"ד התוספות פ"ק דמכות כנ"ל:

קיצור. הב"י בח"מ סימן למ"ד הביא דהתוספות פ"ק דסנהדרין (דף ח' ע"ב) כתבו דלפי' ר"ת שם עידי זנות הבאים לאוסרה על בעלה צריכים דו"ח ושכ"כ הסמ"ג עשין סי' מ"ח והגמי"י פכ"ד מה"א בשם ר"ת. וכ"ד מהרש"ל ביש"ש סוף יבמות סימן כ"ח. אך בבד"ה שם הביא תשובת הריב"ש סימן רס"ו דפסקו הגאונים דכל עידי נשים א"צ דו"ח. והעלה הסד"א דהוא פלוגתא דרבוותא והם שתי שיטות:

ג והנה לכאורה נלע"ד ראיה לדעת הרמב"ן והרשב"א וסיעתם דהנה בגמ' ר"פ אד"מ פריך על המשנה דאומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה מהברייתא שטר שכתב זמנו כו' עד חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ופריך ע"ז הגמ' וליטעמיך תיקשי לך ממתניתין שטרי חוב המוקדמין פסולים והמאוחרים כשרים. ואי ס"ד בעינן דו"ח מאוחרים אמאי כשרים. הרי מובן מזה דאם שט"ח המאוחרים כשרים ע"כ צ"ל דלא בעינן דרישה וחקירה. וא"כ כיון גבי גיטין ס"ל לכל הפוסקים זולתי הרמב"ם דגט שזמנו מאוחר כשר כהובא בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ז ס"ט. א"כ ע"כ צ"ל דלא בעינן בגיטין דרישה וחקירה כמו בשטרי ממון. והנה רש"י שם פירש והמאוחרין שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כו' נימא זיופא הוא כו'. והנה לדעת הירושלמי גבי מוקדמים. מי מודיע עה"ח עשה"ט הן מודיעין כו'. א"כ אם כמ"כ עה"ח עהש"ט הן מודיעים שהשטר מאוחר לא שייך קושיא זו. דהן המודיעין שהיה מאוחר והן המודיעין אמתת השטר. והתו"ח שם פי' אי ס"ד בעינן דו"ח מאוחרין אמאי כשרין והא עדות שאי אתה יכול להזימה הוא כו'. ועיין באו"ת סימן ל"ד ס"ט בתומים סק"ט דחה פירוש זה ועיקר הפירוש כרש"י. אלא דאי בעינן דרישה וחקירה ש"מ דלא מחזקינן דעדים אמרו קושטא. וא"כ כשחזינן שהשטר מאוחר יש לחוש דזיופא הוא כו' ע"ש. ואף אם הע"ח החתומים עהש"ט עצמן מודיעין שהם מאוחרים יש לחוש דזיופא הוא את"ל דד"מ בעו דו"ח. ולפע"ד זה גרע מדין הוכחשו בחקירות דימי החדש ואע"פ ששניהם כיוונו ליום אחד מימי השבת כגון בשלישי בשבת רק שמחולקים בימי החדש אם הוא י"ז בחדש או י"ח בחדש דהעדות בטל אף דמוכח שטעה אחד בימי החדש אעפ"כ העדות בטל. כש"כ הכא דשניהם מודים שאין הזמן כמ"ש בהשטר דיש לפסול העדות מיהו זה אינו דאם זה גרע מהכחשה דחקירות של ימי החדש א"כ אמאי כשר אף בד"מ דהא אף שד"מ אין צריך דו"ח עכ"ז אם הוכחשו בחקירות עדותן בטלה ובודאי אף בהוכחשו בחקירות דימי החודש הדין כן. א"כ אם ענין מאוחר גרע מהכחשה דחקירות דימי החדש א"כ אף שאין צריך דו"ח איך מכשירין השטר. אעכצ"ל דזה לא דמי כהוכחשו ממש בחקירות. מ"מ זה ודאי לא עדיף מדין אם אמר אחד איני יודע באיזה חקירה דגם כן בטל העדות היכא שצריך דו"ח. וענין מאוחר י"ל ודאי לא עדיף מדין איני יודע באיזה חקירה ולכן זהו הקושיא דאס"ד ד"מ צריכין דו"ח מאוחר אמאי כשר. דזה ודאי לא עדיף מדין איני יודע באיזה חקירה:

והנה מקור הדין דגט מאוחר כשר בגט אשה גם כן הוכיחו התוס' פרק ב' דגיטין (דף י"ז ע"א) ד"ה ריש לקיש. וז"ל ובפרק גט פשוט (דף ק"ס ע"א) בהמשנה ר"פ ג"פ מוכח דגט מאוחר כשר מדאמר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואז יהיה מאוחר כו' ע"ש ומ"ש הר"ן שיש לדחות דאיירי לא בגט אשה הוא דוחק גדול. דהא מבואר שם דתקנת גט מקושר היה רק בשביל גט דאשת כהן. וגם פלוגתא דר' חנינא בן גמליאל שבמשנה ורשב"ג משמע בגמ' יותר דקאי על גט אשה. כמ"כ בעידי זנות מאחר דלאביי פרק האומר (דף ס"ו א') אפילו עד א' נאמן א"כ סברא הוא דאף לרבא דצריך שני עדים עכ"ז א"צ דו"ח. ועוד דהא הא דרבא מצריך שני עדים הוא משום דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והרי רפ"ק דגיטין (דף ב' ע"ב) פי' רש"י דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא משום דיליף דבר דבר מממון. וא"כ כיון בגיטין דילפינן ג"כ מממון לא בעינן דו"ח כמו"כ י"ל בעידי זנות. ועוד דהא נאסרת ע"י קינוי וסתירה אף על ידי עד אחד דטומאה כדאיתא בגמרא פ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) ופרש"י שם משום שרגלים לדבר שזינתה שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה כו' נשמע שנאסרת בגמר הדבר אף על ידי עד אחד. משא"כ בדבר שבממון אין מוציאין ממון בכה"ג אף שיש רגלים לדבר אא"כ בדבר ברור ממש ע"פ שני עדים ולא על ידי עד אחד. והא דמפסדת הכתובה היינו כי גם כן על ידי קינוי וסתירה לבד מפסדת הכתובה כדאיתא במשנה פרק ארוסה (דף כ"ד ע"א) בדין מתו בעליהן עד שלא שתו דס"ל לב"ה שלא נוטלות כתובה וכדמפרש הטעם בגמרא שם דף כ"ה ע"ב ובפרש"י שם. ובמשנה ר"פ מי שקינא דף ל"א ע"א) מבואר דאף חמש נשים ששונאות אותה נאמנות לאוסרה על בעלה אף שאינן נאמנות להפסידה כתובתה. הרי הקילו בסוף העדות להאמין גם חמש נשים מה שאין נאמנות אף על הכתובה. ועיין בשו"ע אה"ע סימן קע"ח סעיף י"ד וסעי' ט"ו. א"כ אין להחמיר בעדות זנות בשני עדים להצריכן דרישה וחקירה. גם בעידי קדושין הנה מבואר בגמרא פ"ק דקדושין (דף י"ב ע"ב) דמשום דנפיק קלא דאיכא עדים באידית שיודעים שהיו הקדושין שוה פרוטה ס"ל לאביי ורבא לאסור אותה. משא"כ גבי שבוי' אין אוסרין אותה מחמת הקול אף שיצא הקול שיש עדי טומאה כמבואר בהר"ן משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי אמרינן שאין הקול אמת. ואם נאמר דעידי קדושין צריכין דוקא דרישה וחקירה לאוסרה לכולי עלמא. והיכא שצריך דו"ח אם לא כיונו בדו"ח אין העדות מהני כלל. א"כ למה נחלקו אביי ורבא על רב חסדא. שהרי אף אם יש עדים עדיין יש ספק אם יכוונו בדו"ח ואין זה גרע מהא דמנוולה נפשה לגבי שבאי:

קיצור. ולכאורה יש ראיה מהגמ' דעידי גיטין א"צ דו"ח דהא ר"פ אד"מ מוכרח דהיכא דשט"ח המאוחרין כשרים א"צ דו"ח. וגם י"ל טעם ע"ז דמאוחר לא עדיף מדין אינו יודע באיזה חקירה. והרי התוס' בגיטין דף י"ז ע"א הוכיחו דגט מאוחר כשר מהמשנה והגמ' פרק גט פשוט. א"כ כיון דמאוחר כשר משמע דעידי גיטין א"צ דו"ח. וכמ"כ גבי עידי זנות כיון לאביי י"ל נאסרת אפילו ע"י עד אחד לבד א"כ גם לרבא דצריך שני עדים לא חמירא מעידי גיטין. גם בעדות אחרונה לכ"ע נאסרת ע"י עד אחד ואפילו אחת מחמש נשים נאמנות לאוסרה משא"כ בדיני ממונות. גם בעידי קדושין י"ל כן וכ"מ קצת בקדושין (דף י"ב ע"ב) מדחשו לקלא שיש עדים: