ד

אמנם לכאורה הטעם שפי' הרשב"א לחלק בין קבלת מעות דלא מהני אפילו ברצון ובין מחולין לך לפי האיבעיא הוא דחוק במה שפי' אבל בעיין דמחולין לך הא לא מיתכווני לקיומי תנאיה אלא לבטולי דקאמר מחולין לך ובטליה לתנאיה. משא"כ גבי חזרת דמים לקיומיה תנאי' קא מיכוין והא לא איקיים. דלכאורה גם במחולין לך ה"ז מצד כאילו נתקיים התנאי בפרט לפמ"ש הרשב"א בפ"ג דנדרים דף כ"ד דדוקא בקיום מעשה כו' ומשום דאילו קיבלם ממש יכול הוא להחזיר ואפוכי מטרתא למה לי כו' יעו"ש והובא ב"י בי"ד ססי' רל"ב. אבל לפי השטה הג' א"ש הסוגיא יותר והוא שטת הריטב"א בגיטין פמש"א שם וז"ל והא דאמר רשב"ג תתן לו את דמיה פי' כשרצה לקבל הדמים וקמ"ל דאם רצה לקבל הדמים אע"פ שלא מחל לה האצטלית מגורשת דקיימה תנאו. אבל לא מחל לה בפירוש האצטלית והכי מוכח הא דאמר עד כאן לא אמרי רבנן התם אלא דלא אחליה גבה עכ"ל הרי חילק בין מחילה ובין קבלת המעות סתם כשלא מחל בפירוש על האצטלית אף שקיבל המעות ברצונו הטוב דמ"מ הרי לא מחל בפירוש. וא"כ לק"מ קושיית התוס' והרשב"א במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה כו' ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים א"כ תיפשוט בעיין דנתינה בעל כרחו כו' כהובא לעיל אות ב'. דשפיר מיירי שרוצה לקבל הדמים ולא מיירי בנתינה בעל כרחו כלל כ"א מרצונו ואעפ"כ אין זה ענין למחולין לך דהא לא מחל בפירוש כלל. ומ"מ לרשב"ג נקרא זה קיום התנאי משום דאמדינן דעתיה שאין רצונו כשנאבד החפץ שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יסתפק בהחזרת דמיו ולרבנן כיון דבדוקא התנה אין זה קיום התנאי כלל ולפ"ז כ"ש שי"ל שכן הדין לרבנן גם בתנאי דמקח ולא בגיטין. אף דשם מחילה ודאי מהני. אבל הרי לא מחל בפירוש ואין זה שייך למחילה כלל כ"א מצד קיום התנאי נגעו בה לרשב"ג. ורבנן ס"ל דאין זה קיום התנאי כלל וכדפ"ל לשטת הרשב"א. אלא דלשטת הרשב"א הטעם דאין זה כמחילה הוא משום דמחילה היא לבטוליה תנאיה כו'. אבל להריטב"א א"ש בפשיטות דאין זה מחילה. דמחילה בפירוש בעינן שימחול על האצטלית. והא ליכא כאן מחילה זו בפירוש. רק שיקבל הדמים ברצון ע"ד למלאות התנאי והרי לא נתמלא וכמו שהתנה על מאתים זוז והיא סילקה לו קצ"ט וקיבל דלא מפני זה נאמר שמחל הזוז החסר דאעפ"כ קיבל אלו כו'. ומ"מ התוס' דערכין פליגי על הריטב"א בזה. וס"ל דקבלה מרצונו הטוב שמקבל הדמים ה"ל כמחולין לך על האצטלית ג"כ. וכ"ד הרא"ש פמש"א ססי' ז' ויראה דמדעתו כו' עד יכול למחול הרי ס"ל דזה שמקבל המעות ברצון ה"ל מחילה לגבי האצטלית. ונלע"ד דדין זה תלוי באשלי רברבי דהנה הב"י בח"מ סי' רמ"א סעי' ג' כתב אדם שעושה מעשה שנראה כמודה לחבירו הוי כמחילה מהרי"ק בשרש קי"ח ותשו' הרא"ש כלל מ' סי' ב' עכ"ל וכן הביא הד"מ שם סק"ד. והנה מקור דברי מהרי"ק שרש קי"ח הוא מתשו' מהר"מ שבמרדכי שלהי פרק חזקת סי' תקנ"ט בענין אי דלא ליה צנא דפירי. א"כ הודה כו' או שמחל לו כו' ע"ש. והובאו דברי תשו' מהר"מ הנ"ל בד"מ סי' קמ"ב סק"א. ובש"ע סי' קמ"ב סעי' א' בהגה"ה והוא בשם י"א כו' ע"ש דתליא לפי' ר"ח שם. ובמרדכי שם ס"פ חז"ה כ' דרשב"ם לא ניחא לי' פי' ר"ח וגם הוא ז"ל בעצמו הקשה על דינו דמהר"מ מפרק יש נוחלין דקל"ב דמוכח דבעינן שיאמרו בפירוש הריני מוחל השעבוד. וראיה זו היא ג"כ תשובה על מ"ש הב"י בשם תשוב' הרא"ש. וגם המעיין בתשו' הרא"ש עצמו כלל מ' סי' ב' שכתב דדוקא גבי כתובת אשה כו' ע"ש הרי ס"ל ג"כ כהמרדכי בעצמו. ועיין בב"ש סי' ק"ו סק"ב לת"ק צריך ג' אופנים כו' וע"ש סק"ה אבל חוב כו' ועיין בהרא"ש פי"נ סי' מ' בשם מהר"מ וי"ל לשיטתי' אזיל או דשם עדיף. ועיין במרדכי ספ"ק דסנהדרין גבי יהי כדבריך כו' כאילו פירש. משא"כ בדין הנ"ל שעושה מעשה שנראה כו'. ועיין בתה"ד סי' שי"ז אבל בנ"ד שאין דרכו של ראובן להאכיל בשכר מחמת עושרו כו' נראה דאין לחלק בהכי כו' ע"ש נלע"ד שזה שלא כסברא שכ' הב"י אדם שעושה מעשה שנראה כו' דאל"כ הרי הכא ודאי נראה דמחיל. א"ו דלא סמכינן ע"ז אא"כ רגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה כו' ע"ש בתה"ד ססי' הנ"ל. ואפשר דגם מהר"מ שבמרדכי ס"פ חזקת עיקר טעמו משום הודאה כמ"ש א"כ הודה שאין לו כח בישוב כו' ומ"ש או שמחל לו היינו לסניף דבהודאה שאין לו בה כח כלל מעיקרא הוא דסמכינן על הוכחה זו. משא"כ לגבי מחילה שהוא אם ודאי הי' שלו אלא דמוחל ע"ז י"ל דלא סמכינן על הוכחה הנ"ל להפקיע זכותו שהיה לו בה בודאי. והש"ס כאן דאומר ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דלא אחלה גבה לפי' הריטב"א מסייע להרשב"ם והמרדכי דאע"ג שעשה מעשה שנראה כמוחל לא הוי מחילה. גם מ"ש בגמ' (דע"ה א') אפשר דמפייסה לי' בדמי אין זו מחילה וכדמוכח במסכת ב"ב פרק לא יחפור (דכ"ג ע"א) אימא פיוסא פייסי'. אי נמי אחולי אחיל גביה. הרי דפיוס ענין בפ"ע שהוא קבלת מעות. ומחילה הוא ענין בפ"ע. וא"כ הכא אע"ג דנתפייס לקבל המעות י"ל שאין זה מחילה על החפץ ממש. אך קשה כמו התם מהני אימא פיוסי' פייסיה ה"נ הכא יהיה מהני. וצ"ל דמ"מ אין זה קיום התנאי. משא"כ התם אין שייך זה:

(שטה ג' היא דמיירי ג"כ במקבל מרצונו כמ"ש הרשב"א אך הטעם דלא הוי כמחילה הוא משום דמחילה בעינן שיאמר בפירוש מוחל אני ולא סמכינן על מה שנראה כן. והתוס' והרא"ש ס"ל דה"ל כמחילה. וכה"ג יש ב' דיעות במרדכי ס"פ חזקת באדם שעושה מעשה שנראה כמוחל אי הוי מחילה. ועכ"פ לשטה זו הדין בסוגיא זו כמו לשטת הרשב"א דלעיל אות ג'):