ב

ואם באנו להחמיר מפני שהיא אשת כהן. הרי בנידון מהרמ"ל היה אשת כהן ולא כתב כלל להחמיר יותר מבאשת ישראל. וה"ט כמש"ש. והא דאמרינן בהאשה רבה (דף פ"ח) איסור כהונה שאני לא לכל מילי מחמרינן באיסור כהונה כמ"ש בעל תה"ד בפסקיו סימן רכ"ב עכ"ל שנשאל ג"כ על אשת כהן ע"ש שכתב ומ"ש משום דאשת כהן היא נחמיר בה טפי כו' נראה דאין כאן בית מיחוש כו' ע"ש. וגם אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובה (שנדפסה בשו"ת שלו בסוף הלכות נדה) המתחלת על אודות האמתלא כו' שנשאל ג"כ על אשת כהן כתב וז"ל ועיין בפסקי מהרא"י שם דאין להחמיר בהא באשת כהן יותר מבאשת ישראל ובתשובת צ"צ הביא ראיה לזה מתשובת מהר"מ בהג"מ עכ"ל. והיא ראיה עצומה מתשובת מיי' דשייכי לה' אישות סימן ח' שנשאל על אשת כהן והיקל מהר"ם ותלמידו הגמי"י. וכן מצאתי ראיה גם כן מתשובת הרשב"א סימן אלף רנ"א שכתב וז"ל ועוד דהא תנן אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה וסתמא קאמר לא שנא אשת ישראל ולא שנא אשת כהן עכ"ל. גם בחי' הריטב"א ר"פ האשה רבה (דף פ"ח) אמה שכתב שם בגמרא איסור כהונה שאני כתב וז"ל פי' דמשום מעלת כהונתו נאסרת עליו כיון דאיכא תרי ותרי ולאחרינא מיהת קיימא בחזקת איסור עכ"ל. ור"ל דוקא התם שאין היתר אפילו לישראל כ"א כשניסת לא' מעדיה אבל לאחרינא קיימא בחזקת איסור וכיון דלאחרינא קיימא בחזקת איסור לכל ישראל לכך אוסרין לכהן אף שהוא אחד מעדיה. משמע הא היכא שמותרת לכל ישראל לא מחמרינן כלל גם באיסור כהונה וזה חילוק המתקבל וכעין החילוק הראשון שבפסקי מהרא"י שם. אבל בטוב טעם. ועיין בבית מאיר סימן ו' סוף סעיף י"ג שהקשה על חילוק השני של מהרא"י. עוד כתב דמסתימת הטוש"ע והאחרונים סימן י"ז סעיף מ"ב דלא חילקו להחמיר בנשאת לאחד מעדיה והוא כהן. משמע דדוחים מהלכה התירוץ דאיסור כהונה שאני כי יש ב' תירוצים אחרים ולכן העלה שאין בית מיחוש באשת כהן בהוצאת אשה מבעלה במקום ספק יותר מבאשת ישראל:

קיצור. בענין איסור כהונה שאני. פירש הריטב"א ג"כ כמ"ש בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב דדוקא בתרי ותרי וניסת לאחד מעדיה. ותירוץ מהרא"י השני. דחה הבית מאיר סימן ו' סוף סעיף י"ג.וגם כתב שי"ל דלא קיי"ל כלל כהאי תירוצא דאיסור כהונה שאני):

ומ"ש כת"ר להחמיר משום שיש רגלים לדבר קודם הסתירה דהיינו מה שהיה בקירוב הדעת תמיד ומשו"ה בסתירה דאח"כ יש לאוסרה אפשר אף לבעלה לישראל וכ"ש לבעלה כהן. הנה בתשובת מיימוני דהל' אישות סימן ח' הנזכר לעיל מבואר בהדיא שאין להחמיר אפילו בכה"ג אפילו באשת כהן שהרי שם היו רגלים לדבר טובא קודם הסתירה כמ"ש מעשה באדם אחד כהן שראה אשתו הולכת נגד בחור אחד במקום ייחוד ושהו שם שעה קטנה לא כדי טומאה ונתפזרו שאם האשה באת עליהם בנר דולק ע"כ הרי יש רגלים לדבר כמו בנד"ז. שוב פעם אחרת כו' הבין שקלקלו כו' ע"ש הרי עוד רגלים לדבר עצומים וגדולים יותר מהסתירה שבנד"ז. ושוב וכן בפעם שניה היו שניהם יחד והבין מקול נשימתם שקלקלו. ועכ"ז כתב מהר"ם להתיר דהא קיי"ל אין אוסרין על היחוד ואין אוסרין אלא בקינוי וסתירה או משיראו אותם כדרך המנאפים השוכבים בקירוב בשר. אבל משישמעו אותם מנאפים לא שמענו כו' שיש לתלות שלא היה שם אלא מיעוך שדים ושגעון כו' עכ"ל הרי אע"פ שהיה רגלים לדבר טובא משני מעשיות הראשונים שהשניה היה כיעור עצום דלפחות היה מיעוך שדים כו' לא החמיר בסתירה השלישית ג"כ ואף באשת כהן. ומהר"ר חזקיה שאסר היינו משום ששמע נשימתם כדרך שבני אדם משמשין מטותיהן כו' ע"ש וס"ל שזהו כעין משיראו כדרך המנאפים דה"ה משישמעו יש לאסור לבעלה. ואהא פליג מהר"ם. אבל בנד"ז אפילו מהרר"ח מודה למהר"ם שאין להחמיר כלל:

(קיצור ג. מ"ש שיש רגלים לדבר גם מקודם הסתירה שהיה בקירוב הדעת תמיד. זה אינו אוסר כמבואר מתוך תשובת מיימוני סימן ח' הנ"ל):

ועוד נראה ראיה ג"כ ע"ז מהש"ס (דסוטה דף כ"ח וכ"ט ע"א) שהצריכו ללמוד מקרא דסוטה שמת בעלה ולא שתתה אסורה להנשא לכהן. ולרע"ק ארבעה קראי כתיבי חד לבעל חד לבועל וחד לכהונה וחד לתרומה. ולר' ישמעאל ילפינן כהונה מקו"ח מתרומה ופשוט דכל זה דוקא בשהיא סוטה גמורה שקינא לה בפני עדים ונסתרה. הא בשאין הקינוי כדין. כגון שקינא לה בפני עד אחד דמותרת לבעלה כמו כן מותרת לכהונה. אף שהיה הסתירה בשני עדים. וכדתנן בהדיא ריש פרק קמא עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לתרומה כו' וה"ה להנשא לכתחלה לכהן כשמת בעלה דהא ר' ישמעאל יליף לכהן מתרומה. והרי כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קפ"ז וז"ל ועוד דודאי אין לך דבר מכוער ביותר מי שקינא לאשתו על פי עצמו או אפילו בעד אחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה ואפ"ה אינה אסורה על בעלה עכ"ל. ור"ל שע"י הקינוי שקדם אף שהיה בפני עד אחד מ"מ חשוב הסתירה שאח"כ דבר מכוער ביותר מעצם הסתירה מצד עצמה. שהרי מעתה אין לה טענה על הסתירה כיון שהתרה בה מקודם א"כ לא היה לה להסתר בכדי אלא ודאי דברים בגו. וא"כ נראה שזהו קצת רגלים לדבר וכעין מ"ש הר"ן ריש פרק שבועות הדיינים כשהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים אף שלא אמר כן בשעת ההלואה ולא נשתעבד ע"ז הלוה לפורעו בעדים דוקא אפ"ה כשאמר לו הלוה אח"כ פרעתיך שלא בפני עדים אינו נאמן. משום שאין עשוי הלוה לפורעו שלא בעדים (כשהתרה בו) כדי שלא יחזיקנו המלוה בפני הבריות כלוה ואינו משלם כו' ע"ש והכא נמי כיון שהתרה בה לא היה לה להסתר עם פלוני זה כדי שלא יחזיקנה בעלה כמנאפת כו' וא"כ יש קצת רג"ל שבאמת דברים בגו ואפ"ה מותרת לבעלה. ומבואר מהגמ' דאפילו להנשא לכהן מותרת כנ"ל. וכן משמע עוד מהמשנה פרק ארוסה אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. ובגמרא שם (דף כ"ו סוף ע"א) פשיטא כו' יעו"ש. שמשם מובן ג"כ היכא דבאשת ישראל שרייא בלא שתייה ה"ה באשת כהן דאל"כ מאי פשיטא כו' א"ו לא אמרינן בזה איסור כהונה שאני. ורואה אני שהדברים ק"ו לנד"ז שלא להוציאה מבעלה כהן. ועיין במהרי"ק ריש שורש ק"ס ועיין בשט"מ פרק קמא דכתובות על (דף י"ג ע"א) גבי מעלה עשו ביוחסין דס"ל לרוב גדולי הראשונים דאפילו לר' יהושע היינו דוקא בפנויה שלא תנשא לכהן ולא להוציאה עי"ז מבעלה כהן כשאומרת לא נבעלתי ע"ש. וא"כ כש"כ בנד"ז:

(קיצור ד'. עוד ראיה מהש"ס דגם באשת כהן שריא בנד"ז מהא דמוכח בסוטה (דף כ"ח) ובפ"ק. דמי שקינא לאשתו בעד אחד ונסתרה ע"פ שנים דאם מת מותרת להנשא לכהן):

באות זה נזכר ענין מ"ש בגמרא ריש פרק האשה רבה (דף פ"ח ע"ב) איסור כהונה שאני ומ"ש ע"ז בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב ובחידושי הריטב"א ובספר בית מאיר. תשו' מיימוני סימן ח' אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. בפרק ארוסה: