א

סימן קסה

מכתבו השני מיום ער"ח דנא הגיעני י"א דנא. עם השגותיו עלי. וטרם אתווכח עמו. כי מדוע אין דבריו מבוארין היטב בתוכן השאלה. שזהו היסוד והעיקר. כי ממכתבו הראשון שכ' וז"ל ע"ד המקואות אשר נעשים בעירנו שתים סמוכות זו לזו ומחיצה מפסקת ביניהם וכאשר מחמין האחת כו' עכ"ל. היה מובן לי ששני המקואות שוין באורכן ורוחבן. עפ"ז השבתי מה שהשבתי. ועכשיו במכתבו דרו"מ השני. כותב כי המקוה שמחממין אותה היא קטנה מהשניה שבצדה. שהיא גדולה ממנה ערך שלשה פעמים ויותר עכ"ד. וא"כ יש נפקותא גדולה דבכה"ג בהמקוה שמחממין אותה ושופכין לתוכה יורה גדולה קע"ה הין. וזוחלין מימיה דרך הסדקים למקוה הגדולה. לא נשאר רוב גמור שאינן זוחלין. המשל אם המקוה הקטנה מחזקת רק ערך ששים הין שיש בזה ודאי יותר מארבעים סאה. והגדולה מחזקת ק"פ הין ועכ"ז הם שניהם שוין בגובה וקומה. א"כ כששופכין תוך מקוה הקטנה קע"ה הין. ואחר משך איזו שעות נעשו שני המקואות בגובה כמו מקודם השפיכה. עכצ"ל שיצאו ערך ק"ל הין מים ממקוה הקטנה להגדולה. ונשאר בה ממי היורה ארבעים וחמשה הין ועם המים שלה עצמה ששים הין יהיה בה מאה וחמשה הין. א"כ מיד ששפכו בה קע"ה הין. והיו בה סך שני מאות ושלשים וחמשה הין יהיה רוב המים שבה זוחלין לפי' ר"ש שרוב המים שבה שהם ק"ל הין עומדים לצאת בודאי ממנה ולא ישאר בה רק המיעוט היינו ק"ה הין. שהם ישארו בה ולא חשיבי זוחלין לפ"ד הש"ע. ובכה"ג לא אמרתי להקל לכתחלה דעכ"פ יש לחוש לכתחלה כדפסק רמ"א. אבל דברי אמורין באם ששני המקואות שוין. כמו שהיה משמע מדברי רומע"ל או אף שאינן שוים ממש. אם בהמקוה הקטנה יש ג"כ מקודם מים הרבה ערך קע"ה הין עכ"פ כשיעור המים חמים שמטילים דאז ודאי ישאר בה רוב שאינן זוחלים כלל. וע"ז יש להתיר לפע"ד בלי שום חשש כמו שכתבתי תחלה. (ויש להשיב בעזה"י על כל השגות רומע"ל עלי) אבל על רומע"ל יש להפליא שלא ביאר זה בדבריו אם המקואות שוין. וגם עתה היה לו לבאר אם ישאר רוב שאין זוחלין או לא. עוד קיצר רומע"ל מלבאר אם המקוה הקטנה היא בתיבה שאז אין למים שבתוכה אלא דין מקוה כשר ולא דין מעיין אף גם אם הם מי מעיין הנובע לחפירת המקוה. כמו שכ' אאזמו"ר הגאון נ"ע בש"ע שלו סוף הל' נדה סוף דיני תיקוני המקוה עיין שם. או אם אינם בתיבה כ"א תוך חפירת המקוה בלי תיבה שאז אם הם מי מעיין הנובע י"ל שאינו נפסל כלל בזחילה כהנ"ל. ואף אם המקוה יש בה בנין מעצים כדי שלא יפול העפר וכמו שבונין בקעליר. והוא הנקרא בור ודות. כדאיתא בגמרא פ"ד דב"ב דס"ד ע"א אלא ששם פי' בבנין מאבנים ואזי ודאי נפסק המעיין. אבל בבנין מעצים בערווענש אם אינן מהודקין זה לזה י"ל שלא נפסק המעיין. וצ"ע וע' לקמן מזה בסוף התשובה. רק עדיין יש לידע אם הוא מעיין גמור היינו אם הוא כמ"ש מהרי"ט חיו"ד סי' י"ח שתהא באר המושכת מוציאה מים חיים ולא מה שהכתלים בוצצים כאן מעט וכאן מעט עיין עליו. וגם אם היא עומדת בצד הנהר ממש סמוך מאד ומהנהר נמשכו המים לה דרך הארץ צ"ע אם יש לה דין מעיין לטהר בזוחלין דהא הנהר עצמו אינו מטהר בזוחלין לפ"ד הרבה פוסקים. (ועיין בהרמב"ם פ"ט מהל' מקואות דין ג' ובכ"מ שם. ועיין בדינים שבסוף ספר לבושי שרד סעיף צ"ד מענין מקוה שבצד הנהר כו'. והנה בנד"ז לפי שאיני מבין מתוך מכתבו אם יש לה דין מעיין גמור או לא. ע"כ אין לי לדבר מזה):

קיצור. מה שכתבתי להקל משום שהזוחלין הם מיעוטא. הנה לפי מכתב רו"מ אינן מיעוטא מאחר שהמקוה זו היא קטנה ערך רביעי לגבי המקוה הגדולה. ע"כ יעשה נקב כשפופ"ה בכותל שבין שני המקואות ולסמוך דבכה"ג אף שזוחל מזו לזו אין חשש זה ודאי יוכל לסמוך וכמשי"ת אות י"ד:

ב והנה מעתה אבוא על סדר השגת רומע"ל על דברי. כתב וז"ל הנה רו"מ מצדד להתיר המקוה שלנו לטבול בתוכה תיכף כשמטילין בה המים חמים ואין צריך להמתין עד שתפסק מלזחול להשניה ואפילו לכתחלה. וז"ל אך אפי' לדעת הרמ"א שכ' לחוש לכתחלה לדעת המרדכי נ' להקל ולא לחוש כלל. דהכא כיון ששיעור המים החשובים זוחלין הם מועטים הרבה משיעור המים שאינן חשובים זוחלין ששיעור זוחלין (ר"ל העתידים לצאת ממקוה זו עד שישתוו שני המקואות בגובהן) הם רק חצי יורה לבד. והאינן זוחלין (ר"ל כל המים שישארו במקוה זו) הם כל שיעור המקוה שבתחלה עם חצי היורה מהמים חמים כו'. החצי יורה החשובים זוחלין לפר"ש הם בטלים ברוב עכ"ל. ועיקר כוונת רומע"ל דלא חשיבי זוחלין אלא המים שהם זוחלין ממש. ולענ"ד הקלושה ופעוטה ז"א מכמה הוכחות שאבאר אי"ה. דהנה עיקר יסודו של רומ"ע על דברי הרא"ש שפי' בטעם הר"ש כיון שטובל גם במים העליונים. ונראה לכאורה ממשמעות לשונו דלא שייך זחילה אלא במים העליונים שהם זוחלין ממש ולא במים הנשארים כלל. והנה אף אם נודה לדבריו. שהכוונה בדברי הרא"ש כנ"ל. מ"מ איך סומכין ע"ז. הא הרא"ש יחיד הוא בדבר זה. דהנה הטור כ' בפי' וז"ל לפי שכיון שמים העליונים ננערים לצאת חשוב כולו כזוחלין ע"כ. והכונה היא שזה שהמקוה אין מטהר בזוחלין לא צריך שיהיה כולו זוחלין מעליונות המקוה עד תחתיתה רק כיון שזוחל בעליונות המקוה הוי כאלו כל המקוה זוחלין. והמרדכי כתב אפי' אם יש במקוה אלף סאין צריך ליזהר שלא יעלו המים על שפת המקוה משום דהוי זוחלין. משמע דכל המקוה נקרא זוחלין. דאל"כ אמאי לא ביאר דאם יכולה להתכסות כל גופה בלא המים העליונים אז א"צ ליזהר בזה עכ"ל מעלתו. ואני מתפלא מה תמה עלי הלא זה כבר פסק כן הרב"י בש"ע דלא כהמרדכי והטור אלא שהמים שמהסדק ולמטה לא חשיבי זוחלין. ואבאר טעמו ומקודם אקדים שהרא"ש אינו יחיד כלל. כי הנה מקור ושרש הדין לפסול במקוה שנפרץ שפתו נובע רק מדברי רבינו שמשון. ע"פ פירושו במשנה ה' פ"ה דמקואות בענין נוטפין שעשאן זוחלין. ולא נתבאר בהדיא פיסול זה בגמרא ובמשנה. והרא"ש בהל' מקואות סי' י"א מעיקר הדין חולק לגמרי על פירושו ומפרש בהמשנה פירוש אחר. וז"ל ונ"ל לפרש נוטפין כו'. ולפירוש זה אין לפסול מקוה שמימיו יוצאין לחוץ עכ"ל. מבואר דלפירושו בהמשנה אין לפסול מקוה שנסדק אחד מכתליו אף אם הוא בענין שלא ישארו בהמקוה מ' סאה אם לא יסתום הזחילה. מ"מ כיון שאין זה חשוב זוחלין כלל לפי שאינו דומיא דזחילת מעין א"כ למאי ניחוש לה דכיון שעכשיו כשטובל יש בו מ' סאה. טבילה כשרה היא. דהא כ' בהדיא שגם לפר"ש מיירי כשלא ישארו במקוה מ' סאה כו' והוא נחלק על פירושו. לומר שאין זה זוחלין כלל. א"כ לא איכפת לן במה שאח"כ לא ישארו בו מ"ס. וכן מבואר ברמזים שם סי' י"א וז"ל מקוה שנסדק אחד מכותליה והמים יוצאים דרך הסדק פוסלים אותו וא"א הרא"ש מכשיר עכ"ל. הרי לא תלה שום תנאי בההכשר ולא בהפיסול. כי לסברת ר"ש ופירושו בהמשנה אפשר לפסול אפי' ישארו מ' סאה כמ"ש הרא"ש שם רק שכתב והנכון יותר כו'. ולפירוש הרא"ש בהמשנה וכן לפירוש הרמב"ם שהביא הרא"ש שם אין שורש לדין זה ולכן יש להכשיר בכל ענין אף שלא ישאר במקוה מ' סאה כו' כנ"ל. וכן משמע מדבריו בתשו' כלל ל"א סי' ד' שלאחר שכתב שאין לשון המשנה מורה על פר"ש כלל והאריך בזה סיים ואף רבינו (הוא הר"ש) לא פירש כו' ולא ישארו בו מ' סאה אם לא יסתום אותו עכ"ל. מוכח בהדיא דלפירושו אפילו אם לא ישארו מ"ס אין פיסול כל שעכשיו יש בו מ"ס וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' י"ז סד"ה ומה שכתבת וז"ל אבל הרא"ש ז"ל פירשה על דרך אחרת וכן הרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת בפירושה. ולפי הפירושים האלו אם היתה ניכרת זחילתו אפי' לא ישאר במקוה ארבעים סאה כשתפסק זחילתו לא מפסיל בהאי עכ"ל. ור"ל שאע"פ שניכרת זחילתו וגם אפי' לא ישאר כו' אפ"ה כשר. והיינו לפי שאין זה חשוב זוחלין כלל. וכ"כ רי"ו נכ"ו ח"ה שביאר דגם לפר"ש מיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה כו' ואח"כ כ' והקשו על פר"ש כו' ולפ"ז אין לפסול מקוה שמימיו יוצאים לחוץ. משמע ג"כ כנ"ל. ולענ"ד שהרמב"ם פ"ט מהל' מקואות דין י"ג שכתב צריך להקיף מפץ כו' והובא ב"י רס"י ר"א חולק לגמרי על שטת רבינו שמשון הנ"ל דאלו לרבינו שמשון מה יועילו המחיצות הנעשים מהמחצלאות כיון שבתחתית הנהר ליכא מחיצה וא"כ הרי מלמטה הם זוחלין ואף את"ל שהמחיצות מגיעות לקרקע הנהר עכ"ז כיון שהם רק ממפץ הרי המים יזחלו מלמטה הרבה ביותר מדרך סדק ונקב ויותר ממקוה שנפרץ על שפתו. וגם דרך המחיצות עצמן יוכלו המים לצאת. א"ו ס"ל כיון דעיקר גוף המים נתעכבו מהיות זוחלין לא איכפת לן במה שמקצתן זוחלין מלמטה. ואזיל לשטתו שבמשנה פ"ה דמקואות מ"ה נוטפין שעשאן זוחלין פי' המשנה בענין אחר כמ"ש הרא"ש בפירוש המשניות ושיבח פירושו ואיך שלפירושו אין הכרח לדינו של ר"ש ועם היות שפירושו של הרמב"ם בהא דעביד מפצי זהו נגד פירש"י והתוספות. וא"כ אין הכרח מזה לסתור דינו של הר"ש ח"ו אבל עכ"פ נשמע ממנו דלא ס"ל דינו של הר"ש. וא"כ איכא תנא דמסייע להרא"ש במה שמשורש הדין הוא חלוק על שטת רבינו שמשון. היוצא מזה שיש גדולי הפוסקים חולקים לגמרי על פיסול זה. ולכן אף שאנו פוסקים הלכה למעשה כפי' ר"ש שכן בדין לחוש באיסור כרת להחמיר. אבל עכ"ז בהפירושים שיש בדברי ר"ש עצמן מה שגדולי הפוסקים ס"ל (הג"ה. ולכאו' התוספות פב"ת דבכורות דף נ"ה ע"ב ס"ל כפר"ש מדכתב דרגל השוורים נקובים כמוציא רמון וא"כ אפשר שיהיו זוחלין עכ"ל. א"כ מבואר דע"י נקב גדול נעשו כל המים זוחלין והיינו ע"י שהנקב הוא מלמטה אך זה אינו ראיה דשם היו כל רגלי השוורים נקובים כמוציא רמון וא"כ יש שם נקבים הרבה. וכמ"ש הב"י בבד"ה סי' ר"א בשם הריטב"א פ"ק דמכות כל רגלי השוורים היו נקובים כו' ובירושלמי פ"ג דיומא הגירסא רגליו שבדרום וע"ש בקה"ע מזה. וגם זה כתבו רק וא"כ אפשר די"ל אפילו בכה"ג לא פסיקא להו דהוו זוחלין. וממ"ש הסמ"ג עשין רמ"ח ומה שנעשו כן שיהיו מוציאין ומביאין המים מעין עיטם בריוח משמע שגם על ידם נכנס המעין לתוך הים. ובזה א"ש מ"ש התוספות וא"כ אפשר דלכאורה כיון דכל רגלי השוורים היו פתוחים כרמונים י"ל ודאי חשוב זוחלין אלא י"ל כי על ידם נכנס המעיין בהים א"כ אינן פועלים שיהיו זוחלין כו' ועוי"ל כיון שהים מחזיק ק"נ אמה. (חסר קצת). וממ"ש וכן מקוה שעל הפרווה כו' אפשר שנכנסין מצד אחד ויוצאין מצד אחר. זהו לכאורה כענין מקוה שנפרץ שפתו כו'. מיהו לפי מסקנא שם דמעיין מטהר גם באשבורן י"ל דאין הכרח לסברות הנ"ל. עכ"ה) דגם רבינו שמשון לא פסל בזה אע"פ שיש ג"כ פוסקים דס"ל דרבינו שמשון פוסל בזה אין לנו להחמיר כ"כ. וזהו טעמו של הרב"י בש"ע שדחה דברי המרדכי מהלכה. שעכ"פ על המים הנשארים אין עליהם תורת זוחלין כלל. וגם מהרי"ק סוף שרש קנ"ו כתב דהראב"ד ג"כ ע"כ צ"ל דס"ל שאין תורת זחילה על הנשאר במקוה. ואם כוונת מע"ל דכיון דעכ"פ הרמ"א חושש לכתחלה לדעת המרדכי א"כ לדבריו כל המים שבמקוה חשיבי זוחלין. הנה לפע"ד אין מוכרח כלל שהרמ"א חושש להחשיב כל המים שבמקוה זוחלין. כי זהו חומרא עצומה בלי טעם כ"כ דמהכ"ת שע"י מיעוט מים שיזחלו מהמקוה יהיה גם כל המקוה חשוב זוחלין. הלא איפכא מבואר במשנה וגמרא שהמיעוט נגרר אחר הרוב בזה דהיינו הא דהעיד ר' צדוק על זוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים. ושנויה משנה זו בעדיות פרק ז'. ובמקואות פ"ה מ"ה ובשבת פרק במה אשה והביאוהו כל הפוסקים. הרי אף שהנוטפים מצד עצמם אינן מטהרין בזחילה עכ"ז ע"י שהם מיעוט נגד הזוחלין מצטרפין אף הם לטהר בזוחלין וכמ"ש לקמן אות ט' באריכות. ואיך נאמר אנו דמחמת שהמקוה נפרץ על שפתו ועומד לזחול ממנו עשרים סאין עד"מ עי"ז גם הארבעים סאה שישארו במקוה יהיו חשובים זוחלין. זהו תמוה מאד. וגם בחידושי אנשי שם סביב המרדכי שם כ' שהרא"ש סתר סברא זו בראיות ברורות. וגם הגר"א ס"ק צ"ב כ' אבל אין להשיב על ראיות הרא"ש כו'. ומ"ש הב"ח סעיף נ"ד וז"ל וטעמא דכיון שננערו להיות זוחלין כו' כל המים שבמקוה אפי' מה שהוא מן הסדק ולמטה חשוב כזוחלין עכ"ל ניעור זה לא ידענא מהו שהמים שמהסדק ולמטה לא ננערו כלל והם נחים ועומדים באשבורן וכ"כ הטור שרק מים העליונים ננערים לצאת. ועוד דכיון שבלתי אפשר להם בשום אופן לצאת ולזחול מתוך המקוה דרך הסדק. א"כ אף אם היו נעורים מה יועיל ומה יזיק ניעור שלהם. ומ"ש הרא"ש בהל' מקואות סי' י"א דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת כו' קאי על המים העליונים שבאמת יצאו אח"כ ע"י הפרצה וכדמסיים השתא מיהא כו' אבל על המים שאין סופן לצאת לא עלה ע"ד הרא"ש שיהיה שייך פיסול אף לפי' ר"ש היינו אף להמחמירים ולא לפמ"ש והנכון יותר לפרש כו' וכן ביאר יותר רבינו ירוחם נכ"ו ח"ה כיון שמימי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקום זוחל כו' הוא טובל גם במים העליונים שהם זוחלים עכ"ל. הרי ביאר דפי' ננערו קאי על מים העליונים שהם מקום זוחל. אבל מים שאין סופן לצאת לא חשיבי ננערו והם אשבורן גמור אף לפר"ש ולהמחמירים לפ"ד הרא"ש ורי"ו ועמ"ש לקמן אות ו' דקצת המים שסופן לצאת בשעת טבילה. הם ג"כ נקראים זוחלים. אבל המים שאין סופן לצאת כלל אין נקראים זוחלין. ומצינו לשון ננערה גבי נפולה חולין פא"ט נ"א ב' בענין ננערה לעמוד ולא עמדה. דאף למ"ד דה"ל כעמידה י"ל היינו מפני שאנו אומרים שאפשר יכולה לעמוד אבל אם היה ברור לנו שא"א לה בשום אופן לעמוד לא היה הניעור כלום. וגם שם קיי"ל דננערה אינו מועיל עד שעמדה א"כ הכא דהמים שבמקוה מהסדק ולמטה בלתי אפשר להם לזחול חוץ למקומם. מה מזיק הניעור שלהם. וכיון שזהו חומרא יתירה והרב"י דחה זה מהלכה. אין לנו לומר שרמ"א חושש לזה. ועוד דוגמא לזה מסוגיא פ"ק דב"מ ד"ט ע"ב חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה. וכ"ת בשעמדה. והא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה (ופרש"י כלומר כיון דראויה היא לילך לאו דומיא דחצר הוא ואין קונה בתורת חצר) והלכתא בכפות (דדומיא דחצר היא וקני) וכ"פ בש"ע ח"מ סי' ר"ב סי"ג. ובנ"ד ג"כ הזחילה הוא כענין הילוך והאשבורן הוא ענין עמידה וכמו מעיין העומד. וא"כ המים שמהסדק ולמטה עדיפי מבהמה כפותה שהרי בלתי אפשר להם בשום אופן להלוך ממקומם. וא"כ אם אף בבהמה שהיא מהלך בעצם ואנן בעינן חצר שאינו מהלך עכ"ז מה שהיא כפותה מהני שיהיה חשוב עומד ולא מהלך. כ"ש המים שבמקוה מהסדק ולמטה שאין להם הילוך מצד עצמן והמקוה מגבילם ומעכבם שא"א לצאת ולנייד לחוץ לתוכה א"כ ודאי דחשיבי עומדים ואשבורן גמור:

קיצור. שהרמב"ם פ"ט דין י"ג מוכרח דס"ל לא כהר"ש. אלא כהרא"ש. ולכן עכ"פ היכא שיש דעות בפר"ש עצמו אין להחמיר ביותר. ורמ"א אין מוכרח דמחשיב כל המים זוחלין דאיך המיעוט יבטל הרוב. והרוב לא ננערו ולא זחלו כלל. וראיה מדין בהמה כפותה דלא חשיב חצר מהלכת כ"ש הכא:

ג אבל מה שהרמ"א מחמיר לחוש לכתחלה יותר מפסק הרב"י בש"ע נלע"ד שהוא מטעם אחר. כי הנה הרב"י בש"ע שפסק כהרא"ש יש בזה תרי קולי היינו מלבד שעל מים הנשארים אין תורת זוחלין עוד זאת שאם ישאר בה מ' סאה שאין זוחלין אזי גם המים העליונים אע"פ שהם כמו זוחלין. עכ"ז כשרים אף שטובל בהם וא"צ לדקדק כלל שיטבול במים התחתונים דוקא ואדרבה מבואר בהדיא בהרא"ש בפירוש המשניות במקואות פ"ה ובפרק תינוקת סי' י"א ובתשו' כלל ל"א סי' ד' וברבינו ירוחם נכ"ו ח"ה. דכל המחלוקת הוא רק אם טובל גם בהם וע"ז פסקו הרא"ש ורי"ו שאם ישאר מ' סאה שלא יזחלו אזי גם המים העליונים הזוחלים כשרים ומצטרפים לטבול בהם ג"כ אף לפי שטת הר"ש. וכ"מ דעת הרא"ש בטור ג"כ. והנה מלשון הטור אפי' יש בו כמה סאין משמע אפי' יש בו מאה סאין שהוא כמ"ש המרדכי אפי' יש בו אלף סאין כו'. א"כ מזה נשמע להרא"ש דמכשיר כשישאר בו מ' סאה שאין סופן לצאת אף שאותן שסופן לצאת הם יותר כגון שהמקוה מאה סאה וששים סופן לזחול מחמת הסדק רק מ' שמהסדק ולמטה ישארו. אפ"ה מכשיר. וכ"מ בש"ע ס"נ. דאינו מתנה תנאי רק שישארו בו מ"ס. אבל על שיעור הסאין שיזחלו לא נתבאר תנאי וגבול. וכשרים לטבול בהם ג"כ. וצ"ל דהרא"ש מדמה דין זה דפר"ש לדין מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים שאינו נפסל ע"י ריבוי שאובין אפי' אלף סאה. כמבואר בש"ע רסע"י ט"ו והוא דין המשנה פ"ו דמקואות מ"ח היה בעליון ארבעים סאה כו' וכ"ה ג"כ פ"ז דמקואות מ"ז היו בו מ' סאה ממלא בכתף כו' כמ"כ מדמה הרא"ש דין זוחלין שבמקוה שנסדק לשאובין הנ"ל שהם ג"כ נטהרים כשיש בעיקר המקוה מ' סאה שאינן זוחלין ויש להקשות ע"ז טובא דהנה בתה"ד סי' רנ"ד כ' וז"ל ושמעתי מקשים מאי שנא נוטפים דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפוסלין לגמרי המקוה ואפ"ה אם הי' כבר מקוה של מ' סאה ונפלו לתוכו אפי' אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו כו' ולכך נ' לתרץ בטעם יפה כמו שהבנתי הדברים מדברי אשר"י בהלכות מקואות דמייתי כמה משניות להוכיח דמקוה של מ' סאה לא יפסלוהו אפי' אלף סאין שאובין וכ' לבסוף דא"צ ראיה כ"כ דהסברא נותנת דכיון דיש כאן כבר מקוה שלם כל השאובין שיפלו לתוכו נעשו כולו זרועי' בתוכו והרי הם כמחוברים דכשרים לטבול בהם וכעין זה פרש"י פ' כל שעה דהא דמים טמאים נטהרים ע"י השקה במקוה משום דהיינו זריעתן כמו חטין שנטמאו וזרעו בקרקע ונשרשו נטהרו ומהשתא יתיישב שפיר מ"ש שאובין דלא פסלי מקוה ברבייתן ונוטפי' פסלי זוחלין ברבייתן והיינו טעמא דפסול דשאובין הוא משום דתלושין הן ובאים ע"י תפיסת בני אדם כדאיתא במרדכי בהל' מקואות ומייתי לה מתורת כהנים ולהך פסול מהני זריעה דכשיפלו לתוך המקוה שלם יתחשבו כלם מחוברים אבל פסול דנוטפים שאינם נטהרים ע"י זחילה אינה מטעם זה כלל דנוטפים במקוה שלם חשיבי שפיר מחוברים ואין בהם תפיסת ידי אדם שהרי נטפו כך להיות מקוה בידי שמים ואפ"ה אין מטהרין אלא באשבורן ולא ע"י זחילתן אע"כ טעם אחר הוא מה שהוא או גזירת הכתוב ולהך פסול לא מהני זריעה דזריעה לא מהני אלא לישוויי' לתלוש מחובר. הג"ה. ולהנהו גאוני דסבירא להו רובא שאוב כשר מדאורייתא מתיישב שפיר דפסול נוטפים דאורייתא ולכך חמירי טפי עכ"ל התה"ד. והב"ח סי' ר"א ס"ה השיב על התה"ד דאין חילוק דכל היכא דכשרבו שאובין על המעיין מטהרין בכל שהוא ה"ה נמי דמטהר בזוחלין וכמ"ש הר"ן ומביאו ב"י עכ"ל. ובאמת דברי הר"ן אלו שכתב לפרש מ"ש שוה למקוה לטהר באשבורן דה"ה למ' סאה. ובמ"ש ולמעיין להטביל בו בכ"ש דה"ה דמטהר בזוחלין. הם נגד פשט המשנה ז' פ"ק דמקואות דמעיין זה והוא מעלה הרביעית שבששה מעלות אע"פ שמטהר בכל שהוא וא"צ מ' סאה מ"מ אינו מטהר בזוחלין כ"א באשבורן וכדפירש הרע"ו שם וכ"ד כל הפוסקים והר"ש והרמב"ם וזהו דין דמשנה ג' פ"ה דמקואות היה עומד וריבה עליו כו' ואין להאריך בזה כ"א דוק ותשכח דהכי הוא. עוד כ' הב"ח לתרץ קושיית התה"ד משום דנוטפין פסולין דאורייתא מלטהר בזוחלין. משא"כ פסול מקוה שאוב דכשר מדאורייתא כשרובו בהכשר כו'. הביאו הט"ז סק"ג ומו"ח ז"ל כ' ותמיהני הלא התה"ד עצמו סס"י רנ"ד כ' סברא ותירץ זה וז"ל ולהנהו גאונים דס"ל רובו שאוב כשר מדאורייתא כו' כנ"ל. אלא שהתה"ד כתב יפה דדוקא למ"ד רובו שאוב כשר יש לתרץ כן דאלו למ"ד דדוקא כשרובו בהכשר אז כשר מן התורה אף שמיעוטו שאוב א"א לתרץ כן. דהא כמ"כ גבי נוטפין וזוחלין כשהנוטפין הם רק מיעוט לגבי הזוחלין הם כשרים ג"כ לטהר בזוחלין. וא"כ תירוץ דהב"ח אינו מובן. ומה שתירץ הט"ז על קושיית התה"ד דנוטפין לא פסלי זוחלין ברבייתן מלטהר בזוחלין אלא במעיין העומד כו'. דין זה תלוי באשלי רברבי. דהר"ש ודאי לא ס"ל כן וגם הרמב"ם לא ס"ל כן. כ"א לדעת הראב"ד והרשב"א י"ל כן ואף גם זאת לא במעיין העומד דוקא כ"א גם במעיין המהלך רק כשעי"ז נתרחב ומהלך גם במקום שלא היה מהלך שם מתחלתו כמ"ש בב"י בשם שער המים כיצד היה מושך מתחלתו מאה אמה באורך ברוחב חמשים כו' ע"ש. וא"כ גם לדבריהם קשה מדוע במקום שנתרחב לא עלתה לו טבילה מחמת ריבוי הנוטפין סוף סוף יש שם מי מעיין ג"כ המיעוט ומ"ש ממקוה כו'. ומה שתירץ עוד הט"ז סס"ק ג' על קושיות התה"ד דהכא פסול מטעם דחיישינן כו' ג"כ אינו נכון דבגמרא שבת דס"ה משמע בהדיא דכשרבו נוטפין על הזוחלין פסול מדאורייתא מלטהר בזוחלין וכן מבואר פשט לשון המשנה ז' פ"ק דמקואות דדין גמור הוא דאינו מטהר בזוחלין ולא משום גזירה. ומ"ש הט"ז עוד ממ"ש המרדכי כו' והלא קטפרס כו' הלא אנן לא קיי"ל כראבי"ה וס"ל דאין זה קטפרס כלל דקטפרס הוא שפוע ביותר כמ"ש רש"י פ"ק דגיטין. משא"כ נהר אינו משופע כלל על דרך זה כ"א שיפוע מעט מזעיר ואינו חשוב קטפרס כלל:

קיצור. אלא כי לפסק הש"ע כהרא"ש יש תרי קולי שגם הזוחלין מצטרפין לטבול בהם. ומשמע אפילו הם רובא. כל שנשאר מ"ם סאה שאין זוחלין. וקשה ממ"ש בתה"ד סימן רנ"ד דאע"ג שמקוה של מ"ם סאה לא יפסלוהו אפילו אלף סאה שאובין. אבל נוטפין פסלי זוחלין ברבייתן. ודברי הב"ח בזה ע"פ פי' הר"ן הוא נגד פירוש כל הפוסקים בהמשנה. גם על תירוץ הט"ז סק"ג יש להשיב הרבה:

ד וא"כ מחוורתא כתירוצו של תה"ד ואין לנו בזה תירוץ אחר. ומעתה יקשה מאד על הרא"ש והרב"י בש"ע ס"נ דמה יושיענו מה שנשאר מ"ס שאינן זוחלין הלא מאחר שמים העליונים הם זוחלין אינן נטהרין כלל ע"י המים התחתונים דלגבי פיסול דזוחלין לא מהני חיבור וזריעה מה שמחוברים וזרועים במים הכשרים אפילו במי מעיין כ"ש במי מקוה כו' וע"כ לכאורה נצרך לומר דקולא זו דהרא"ש והרב"י בש"ע הוא מפני שהרא"ש חלוק בעיקר פירושו דהר"ש כאשר הביא ראיות מכמה משניות ובפרט מהמשנה ספ"ה דמקוואות ומודים שהוא גודר כלים כו'. אלא שמפני דהר"ש רב גובריה ויחיד הוא בטהרות. ע"כ החמיר לפסול כשלא ישאר מ"ס שאינן זוחלין דבכה"ג יש לקיים פירושו דהר"ש במשנה נוטפין שעשאן זוחלין. והכשיר כשישאר במקוה מ"ס. ומדמה זוחלין אלו דלפר"ש לשאובין דגבי מקוה כשר. וא"ת הרי בזוחלין לא שייך זריעה. ונצטרך לומר כתירוץ השני דהתה"ד והוא ג"כ תירוץ הב"ח ויסבור הרא"ש דזוחלין אלו דפר"ש אין פיסולן מדאורייתא כ"א רק מדרבנן ולא דמו לזוחלין גמורין דנהרות שהן זוחלין באמת שכולם נזחלין והולכין. משא"כ זוחלין אלו דמקוה שהן זוחלין ע"י סדק שבמקוה. א"כ רק המים שסמוך לסדק הם זוחלין. לא כל המים שבמקוה שהם כולם אשבורן. וכמ"ש הרא"ש בהל' מקוואות סימן י"א דזוחלין אינו אלא דומיא דמעיין שכולו זוחל והולך. משא"כ הכא כיון שהן אשבורן ונחין תוך חפירת המקוה א"כ מה שמתנענעין בחפירת המקוה עצמה זה אינו זחילה. אף שסופן לצאת ע"י הסדק מ"מ עכשיו מיהו חשובין נחין. כיון שהם תוך חפירה המקיף אותן מכל צד. רק אותן היוצאין ממש דרך הסדק בשעת יציאתן חשיבי זוחלין. וא"כ זה לא דמי כלל למעיין שכולו זוחל והולך ולכן מעיקר הדין חלק על פר"ש דאין זה זוחלין. אלא אעפ"כ הסכים להחמיר כפי' ר"ש דהמים שסופן לצאת ע"י הסדק חשובין כולן זוחלין. אבל עכ"ז מהני בהו חיבור כשישאר מ"ס שאינן זוחלין אזי גם הם טהורין. לפ"ז לכאורה צ"ל דס"ל שאין חשובין זוחלין רק מדרבנן כיון דאינן דומיא דמעיין ונהר. או לומר שהרא"ש לא הקיל רק כשהמים שסופן לצאת הם רק מיעוט לגבי עיקר המקוה שישאר. ואע"פ שהמיעוט עומד בפ"ע ואינו מעורב עם הרוב הקיל. ואפשר שעל זה יש לדמותו לדין המשנה ספ"ב דמקוואות מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט כו' דהטיט אף על פי שהטובל בו בעצמו לא עלתה לו טבילה עכ"ז מצטרף לארבעים סאה וטובלין במים ובטיט כמבואר בש"ע סעיף ל"ב.והרי טיט הנרוק בפ"ע פסול מדאורייתא וכדמשמע בגמרא ספ"ק דסוכה די"ט סע"א דמדמה לה לאויר דפוסל בסוכה מדאורייתא. עכ"ז משלים לשיעור מקוה אף שעומד בפני עצמו מלמטה ואינו מעורב בהמים. כמ"כ י"ל ס"ל להרא"ש המיעוט זוחלין שלמעלה אף אם חשיבי זוחלין מדאורייתא בטילי לגבי עיקר המקוה שאינו זוחל ומצטרפים עמו. אלא דא"כ יהיה כשר אף אם המיעוט זוחלין משלימין לארבעים סאה. והש"ע לא הכשיר אא"כ ישארו מ"ם סאה שאינן זוחלין. א"כ עכצ"ל דס"ל דחמירי מטיט הנרוק ולכן אינן מצטרפין למ"ם סאה. או דגבי טיט הנרוק לא הקילו אא"כ המים צפים על גביו. ולכן על קולא זו י"ל שחשש הרמ"א בסעיף נ' בהג"ה להחמיר לכתחלה לסתום הסדק. כי חושש כפשטיות ד' הר"ש דחשוב זה זוחלין גמורין דפסול מדאורייתא כמ"ש התשב"ץ בשם הרשב"א. ואם הם חשובין זוחלין מדאורייתא איך יהיו נטהרים ע"י חיבורן למ"ם סאה בלתי זוחלין הא לא מהני בזה חיבור כמ"ש התה"ד. לכן א"א ליטבל בהם אלא במ"ם סאה הבלתי זוחלין שמלמטה וזה בלתי אפשר ליזהר. ועוד דבשעת טבילה עולים המים כנגד גוף האדם שנכנס בהן. א"כ לא ישארו מ"ס שאינן זוחלין ע"כ החמיר הרמ"א לסתום הסדק. ובאמת שודאי נכון לחוש כן לכתחלה. אבל לא שנאמר דהרמ"א חושש לומר שכל המים חשיבי זוחלין אף אותן שלמטה מהסדק. זה ודאי לא ניתן להאמר דסברא זו לא נזכר אף בהמחמירים ביותר אשר לפי' ר"ש לא בהרא"ש ולא בהרי"ו וגם בהמרדכי אין מוכרח כלל לומר דס"ל דכל המים חשיבי זוחלין וכמ"ש לקמן אות ו' וגם אין לזה טעם כלל והרי הרא"ש והרב"י בש"ע מקילים בזה טובא ואיך אנחנו נאמר דהרמ"א מחמיר טובא מהקצה אל הקצה. מה גם כשנתפוס חומרת רמ"א כמו שכתבתי יש לזה טוב טעם:

קיצור. והעיקר כתירוצו הראשון של תה"ד. וא"כ יקשה על הרא"ש והש"ע. וצ"ל טעמו משום דס"ל שמעיקר הדין אין המים חשיבי זוחלין כלל בזוחלין ע"י סדק עכ"פ ע"כ ס"ל דלא חמירי מדין שאובין דלא פסלי מקוה שיש בו מ"ם סאה כשרים. ואפ"ל דהרא"ש דמיירי שהזוחלין הם מיעוטא ומדמה ליה קצת לדין טיט הנרוק. אלא דחמור מיניה וצריך מ"ם סאה מים שאין זוחלין. ואז עולה הטבילה גם בהזוחלין ע"ז י"ל שכתב רמ"א לחוש לכתחלה שאין עולה הטבילה בהזוחלין. אבל לא שרמ"א חושש לומר דכל המים שבמקוה חשיבי זוחלין כנ"ל אות ב':

ה ומ"ש רומע"ל בשם התשב"ץ שהבאתי שכתב לפי שכל המים שבמקוה נדונין כזוחלין עכ"ל. י"ל גם כן כוונתו כל המים שמהנקב ולמעלה. ולאפוקי מהי"מ שכתב אח"כ שמקילים יותר כשהנקב הוא למעלה כו' אזי אף המים שמהנקב ולמעלה כשרים דהיינו אף שהגוף מתכסה בהם ג"כ. ואינן נפסלין כלל ע"י הזחילה ע"ש ע"ז כ' תחלה שהם חשובין זוחלין. ועוד מה מביא רו"מ ראיה מהתשב"ץ הא אדרבה דעתו נוטה לפי' הרא"ש ולפי' הרמב"ם שאין זה כלל זוחלין כמובן מסיום דבריו. א"כ מדבריו ג"כ ודאי נלמוד שאין אנו אחראין להחמיר כ"כ לומר שאף המים שמהסדק ולמטה יהיו כולם חשובים זוחלין. מה שאין זה מוכרח כלל לפר"ש ג"כ ונגד הסברא. והמחמירים בזה הם מיעוטא נגד רוב הפוסקים וגם ראיות המקילים בזה מוכרח. ומ"ש רומע"ל ממהרי"ק ש' קנ"ו דמוכח מדבריו שאפילו המים שמהנקב ולמטה חשיבי זוחלין לפ"ד הטור. מה בכך כבר נתבאר בדבריו ג"כ שהרא"ש והראב"ד לא ס"ל כן אף לשטת הר"ש אלא שהם הקילו עוד יותר ומהרי"ק לא ירד בזה. ואדרבה ממהרי"ק ימצא צדדים להקל שהוא נטה להקל דבמקוה שבאה ממעיין אף שכבר נפסק מהמעיין היא מטהרת בזוחלין דמקוה שניקב אף מהנקב ולמעלה כו'. נמצא הקיל לגמרי נגד פר"ש. אף נגד פי' הרא"ש בהר"ש בטענה חלושה שהמקוה באה ממעיין אף שכבר נפסק שאזי באמת אין עליה דין מעיין באמת. וכמובן בפשיטות בשאלה שבתשובת הרא"ש כלל ל"א סימן ד' וכ"כ רי"ו נכ"ו ח"ה וכדלקמן אות זיי"ן. וכאשר השיג עליו הש"ך סעיף יו"ד ס"ק למ"ד וסעיף נ' ס"ק ק"ח. ודבריו נכונים. אף שמשמעות הרמ"א בהג"ה שם משמע קצת כמהרי"ק. ואם מהרי"ק נטה להקל בטענה הנ"ל. עאכו"כ שראוי לנו להקל שהמים שמהנקב ולמטה לא חשיבי זוחלין שזה טעם אמיתי. לא כן סברת מהרי"ק הנ"ל שדחאה הש"ך בטוב טעם:

קיצור. מ"ש רו"מ מהתשב"ץ ח"א סימן י"ז וממהרי"ק ש' קנ"ו אדרבה מדבריהם יש ללמוד להקל במכש"כ ממה שהקילו הם:

ו ועוד נלפע"ד שאף לפ"ד המרדכי דנראה מדבריו שכל המים חשיבי זוחלין. לא מצינו לו חומרא זו רק במקוה שנפרץ על שפתו. כמבואר במרדכי בשבועות סימן תשמ"ה וז"ל הטובל במקוה אפילו יש בו אלף סאין יזהר שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה (ובב"י העתיק שלא יצאו המים בשעת טבילה ודילג שתי תיבות שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה) דא"כ ה"ל זוחלין כו' והכי תנן בפ"ה דמקוואות נוטפין פירש כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין עכ"ל. ומ"ש כגון מקוה שפרץ כו' זהו לשון הר"ש פ"ה דמקוואות מ"ה. והנה בקיצור הדינים מהמרדכי שבסוף האלפס דחולין סימן תשט"ו כ' ג"כ שלא יזובו המים משפת המקוה בשעת טבילה כו' גם בשער המים שהביא הב"י כ' ג"כ נפרץ המקוה כו'. ומקור הדברים מפי' הר"ש שכ' כגון מקוה שפרץ כו'. ולא הזכיר כלל לא נסדק ולא ניקב. והנה מלבד שבמרדכי לא נזכר בפי' שכל המים חשיבי זוחלין ויש לומר דלא חשיבי זוחלין רק המים שיוצאין ואעפ"כ לא עלתה לו טבילה. כמו שאבאר. דהנה לכאורה בלא"ה אינו מובן ד' הר"ש דאם המשנה מיירי במקוה שפרץ על שפתו א"כ ממ"נ המים שסופן לצאת יצאו מיד כרגע. דלא דמי ליוצאים ע"י סדק שאין יוצאין כ"כ במהרה מפני שיש להם מונע הכותל שלמעלה מהסדק שאינו מניחן לצאת ע"כ אין יוצאין רק כשיעור הסדק שהוא מעט. אבל בנפרץ הכותל למעלה על שפת כותל המקוה אין שום מונע להמים שכנגד הפרצה מלצאת. וא"כ יוצאים ברגע אחת. והמים שישארו היינו אותם הנמוכים מהפרצה הרי אינם זוחלין. וא"כ לפ"ד המרדכי דפוסל אפילו יש בה אלף סאין היכי משכחת לה לדין זה. דכשנפרץ על שפתו נמצא מיד יצאו המים העליונים מאה סאין עד"מ שאין להם מעכב. והנשארין תת"ק סאין עד"מ הרי אינן זוחלין כלל וכלל. וא"ת שלא יטבול בה ברגע זו שנפרץ זהו דוחק גדול. ועוד כי בשיעור טבילה כבר יצאו. א"ו נראה דהפירוש שאף שקודם טבילה כבר יצאו הזוחלין. מ"מ ע"י טבילה שיכנס גופו בהמים עי"ז יצאו מים כשיעור גופו שהוא אמה על אמה ברום שלש אמות. ומים אלו היוצאים הם זוחלין. כיון שיוצאים משפת המקוה ולחוץ וא"כ לא עלתה לו טבילה. דחוששני שנכסה קצת הראש במים אלו הזוחלין ממש. ונמצא שפיר י"ל שהמים שאין סופן לצאת אין חשובין זוחלין כלל רק המים העליונים היוצאים הם חשיבי זוחלין. ואעפ"כ לא עלתה לו טבילה. מצד שמתכסה קצת גופו במים היוצאין לחוץ בשעת טבילה. וא"כ אין שום הכרח מהמרדכי לומר שכל המים שבמקוה חשיבי זוחלין. אך אפי' אם נאמר דהמרדכי ס"ל דכל המים חשיבי זוחלין. י"ל היינו בנפרץ על שפתו. דאז המים שסופן לצאת ע"י הפרצה הם זוחלין גמורים דומיא דמעיין ממש. שהרי אין להם מונע ומעכב כלל בצד זה במקום זחילתן והם נמשכין ויוצאין כמים המושכין. (ועמש"ל כה"ג בשם התוספות דבכורות דנ"ה ע"ב בענין מקוה שעל הפרוה כו'). לא כן במקוה שנסדק כותלו באמצע. הרי גם מים שסופן לצאת דרך הסדק י"ל דלא נק' כלל זוחלין שהרי הכותל שלמעלה מהסדק מעכב ומונע לכל המים שיצאו ע"י הסדק שלא יזחלו. וזחילתן מחמת עיכוב ומניעה זו בצמצום גדול. א"כ אינן כלל דומיא דמעיין שכולו זוחל והולך. משא"כ כאן עד"מ אם המים שלמעלה מהסדק שסופן לצאת ע"י הסדק הם עד"מ עשרים סאין. וזחילתן דרך הסדק הוא מעט מזעיר שיוצאים בפעם א' רק ערך חצי לוג שהוא ערך חלק אחד משני מאות וארבעים מן עשרים סאה. הלזה נק' דרך זחילה כמו מעיין. הרי במעיין כל העשרים סאה זוחלין כאחד. והכא אין זוחל לחוץ רק חלק אחד מני שני מאות וארבעים. ואיך עי"ז תחשוב כל השני מאות וארבעים חלקים כולם בשם זוחלין. ומה שהם ניידי במקוה גופא ממקום למקום אין זה כלל דומיא דמעיין וחשוב אשבורן גמור. ועיין בערוך ערך אשבורן שנז' אשבורן פ"ג דאהלות ופ"ח דטהרות ופ"ק ופ"ד דמקואות ובגמרא פסחים ס"פ כ"ש דמ"ב ע"א שופכן במקום מדרון ואין שופכן במקום האשבורן ושם פרש"י אשבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספין ושוהין בתוכן ואין נבלעין ומחמיצין עכ"ל. משמע לכאורה כל שמשתהה אפי' מעט חשוב אשבורן דאל"כ למה צריך מקום מדרון דוקא. ועיין מזה במג"א סי' תנ"ט סק"ט ובשו"ע אאזמו"ר הגאון נ"ע סימן תנ"ט סעיף ט"ז במ"ש אבל אם שופכן שלא במקום מדרון יש לחוש שמא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו קודם שיבלעו בקרקע עכ"ל. והוא מדברי הטור שם והרמב"ם פ"ה מהל' חמץ דין י"ז. עכ"פ מכ"ז נאמר לענין מקוה שנסדק דכיון שגם המים שלמעלה מהסדק נחין ומשתהין כמה שעות במקום ההוא עד שיצאו י"ל שאין זה נק' זוחלין. אלא נק' אשבורן. ומש"ה דקדק הר"ש ואחריו המרדכי וכתבו מקוה שפרץ שפתו. שם דוקא נק' זוחלין לפי שלא יתעכבו רק זמן מעט מזעיר. דאל"כ קשיא טובא למה ליה להר"ש לומר מקוה שנפרץ הלא בנסדק יש לצייר הדין הזה באופן יותר פשוט מבנפרץ שפתו מצד הקושיא שכתבתי לעיל. דהא בנפרץ מיד יוצאין. וא"כ איך יצוייר שאלה זו כנ"ל וכתבתי לתרץ שע"י שנכנס גוף האדם כו' כנ"ל אבל בנסדק א"צ לכל זה. דישתהה איזה שעות עד שיצאו. ובין כך יוכלו לטבול שם כמה וכמה בני אדם. אלא משמע דבכה"ג דנסדק אף להר"ש לא חשוב זוחלין מצד קושיות הרא"ש דלא דמי כלל למעיין שכולו זוחל והולך רק בנפרץ ס"ל להר"ש דהמים העליונים שסופן לצאת ע"י הסדק הם זוחלים דומיא דמעיין ממש. וא"כ הם ודאי ראוי שיחשבו זוחלין אלא שלפ"ז יש מחמירים גם בכל מי המקוה. וע"ז ג"כ חולק הרא"ש ושא"פ דהמים שלמטה מהפרצה אין דינן כזוחלין כלל:

קיצור. וגם בהמרדכי אין מוכרח סברא זו כי י"ל שחושש למים שיצאו בשעת טבילה דהא מיירי בנפרץ שפתו וחיישינן שראשו נכסה בהם ממש בהזוחלין. ועוד יש לחלק טובא בין מקוה שנפרץ שפתו ובין מקוה שנסדק. דהר"ש והמרדכי לא כתבו דחשיבי זוחלין רק במקוה שפרץ שפתו:

ז והנה סברא זו לחלק לפר"ש ג"כ בין מקוה שפרץ שפתו ובין מקוה שנסדק למדתי מדברי רבינו ירוחם נכ"ו ח"ה. שבתחלה גבי נסדק כותל המקוה או ניקב הביא להכשיר בלי שום מחלוקת כלל. ואח"כ גבי מקוה שפרץ שפתו הביא פר"ש לפסול ומה שנחלק הרא"ש עליו. מזה מבואר דס"ל דגם לפר"ש אין לחשוב זוחלין רק בנפרץ שפתו לא בנסדק. וז"ל שם אחר דין הנודר הנאה מן המקוה כו'. מקוה שנעשה ממי גשמים או ממעיין ונפסק המעיין שאינו מטהר אלא באשבורן (וזה דלא כמהרי"ק ש' קנ"ו וכנ"ל) ונסדק כותל המקוה או ניקב אפילו נקב גדול אינו נפסל בשביל זה שלא יטהר באשבורן אף על פי שמימיו זבין קצת לחוץ כך כתבו הגאונים עכ"ל. ואחר כך כ' פירש ר"ש ז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו כו' הוא טובל גם במים העליונים כו' וראיתי לאחד מן המחברים שכ' מתוך משנה זו אם נסדק אחד מכותלי המקוה כו' והרא"ש פי' כו' עכ"ל. משמע מדבריו דנסדק קילא ליה טפי להקל יותר מבדין מקוה שנפרץ על שפתו. וכ"מ בתשובת הרא"ש כלל ל"א סימן ד' ומתוך פי' זה דקדק המחבר שאם נסדק אחד מכותלי המקוה כו' ואף רבינו לא פי' אלא שנפרץ על שפתו כו' ע"ש. משמע ג"כ דנסדק הכותל קיל מנפרץ על שפתו. וכן מוכרח מדין המשנה דמקוואות דנפרץ על שפתו חשוב יציאת המים יציאה טפי מבנסדק. דמשנה שלימה שנינו פ"ו דמקוואות מ"ט כותל שבין שני מקוואות שנסדק לשתי מצטרף כו' נפרצו זה בתוך זה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד ופי' הרע"ו נפרצו זה בתוך זה היינו מלמעלה בראש הכותל. דדוקא כשנסדק הכותל או נקב. ולמעלה בראשו שלם הוא דבעינן כשפופרת הנוד. אבל כשנפרץ הכותל בראשו והמים מתחברים שם סגי ברום כקליפת השום וברוחב כשפופרת הנוד עכ"ל. והר"ש פי' הטעם כיון שהפרצה רואה את האויר והובא ב"י ושו"ע. ואפ"ל עוד משום שאין מונע להמים לצאת מתחבר טפי בנקל מבנסדק וניקב. עכ"פ אנו רואים דמה שבנסדק וניקב צריך שפו"ה. סגי בנפרץ על שפתו כקליפת השום. אלמא מה שהמים יוצאים מהמקוה ע"י שנפרץ שפתו חשוב טפי ממה שיוצא ע"י הסדק. וא"כ כיון דרבינו שמשון שממנו מקור דין זה דמקוה שנפרץ שיהיה נפסל משום שאינו אשבורן. לא כתב כן רק בנפרץ. וכן המרדכי כ"כ רק בנפרץ וגם רי"ו והרא"ש נ' דמחלקים בין נסדק ובין נפרץ אף לפר"ש ג"כ. א"כ שפיר י"ל כן ג"כ מטעם דין המשנה הנ"ל דיציאת המים שע"י שנפרץ הכותל מלמעלה חשוב יציאה טפי מבנסדק. גם בהתשב"ץ ח"א סימן י"ז כ' שמקוה שמימיו יוצאין דרך סדקיו אינו נפסל. ודעת התשו' מעיל צדקה סימן ל"ט דע"י נקב כשפופרת הנוד ג"כ לא חשוב זוחלין. והרי לענין עירוב מקוואות נקב שיש בו כשפופ"ה עדיף מסדק אשר ברוחב הכותל דהיינו מה שאמרו ולערב אינו מצטרף עד שיהיה בו במקום אחד כשפופ"ה כמ"ש בתשובתי הראשונה. אלא הטוש"ע כ' דנסדק גם כן חשוב זוחלין. וחלילה לזוז מדבריו. אבל מ"מ כיון מתורת הר"ש עצמו וגם מהמרדכי לא למדנו זה. אם כן לכל הפחות אף להמחמירים אין לחוש לשגם מן הסדק ולמטה יהיה חשוב זוחלין. מה גם שהרב"י בש"ע מקיל בזה בהדיא והם אמרו והם אמרו. דאיך נתפוס כל החומרות יחד. ועל גדולה מזו כ' בתשו' אמונת שמואל סס"י נ"ז אלו באנו לחוש ח"ו לכל החומרות ולילך בחושך כו' ע"ש. ואף ששם אין דבריו מוכרחים כ"כ אבל בנד"ז הדברים אמת:

קיצור. וכן משמע ברי"ו נכ"ו ח"ה דנסדק קיל ממקוה שפרץ וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל ל"א סימן ד'. ויש לזה ראיה ג"כ מדין המשנה ט' פ"ו דמקוואות. וכ"מ מהתשב"ץ ח"א סימן י"ז. ומתשו' מעיל צדקה סימן ל"ט. ע"כ עכ"פ אין לחוש לשגם המים שמהסדק ולמטה יהיו נידונין כזוחלין:

ח ומעתה נבוא לנד"ז. דאחר שנתבאר אשר המים שמהסדק ומהנקב ולמטה לא חשיבי זוחלין כלל. א"כ בנד"ז גם המים שמהסדק ולמעלה אותן שאי אפשר להן לצאת מהמקוה זו לשנייה שהמים שבמקוה שניה מעכבין זחילת מים של מקוה זו שהטילו לתוכה היורה חמין. שלא יוכלו לזחול למקוה השנייה עדיף מהא דשנינו במשנה ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה כו' למנוע זחילתן כדפי' ר"ש. והכא המים כשרים שבמקוה השנייה מונעים זחילתן. וא"כ אין עליהם דין זוחלין. מאחר שיש מונע זחילתן. רק אותן שיוכלו לצאת הם יקראו זוחלין לפר"ש לפ"ד הטוש"ע. והרי גם כשסומך מקל או קנה למקוה שנפרץ שפתו למנוע הזחילה. אי אפשר שיהדוק כ"כ שלא יזחול מעט מזעיר. ואעפ"כ אין זה זחילה. וה"נ אף שאין הזחילה מעט מזעיר עכ"פ לאותן המים שאי אפשר להם לצאת הרי נמנע זחילתן. וכיון שנשאר רק מיעוט מים שיוכלו לצאת ויש כמה דעות דהם ג"כ אינן זוחלין אם מצד דהרא"ש והרמב"ם חולקים על פי' הר"ש. אם מצד דגם להר"ש י"ל דנסדק לא דמי לנפרץ. דאל"כ מדוע לא ביאר הר"ש כגון שפרץ על שפתו או נסדק כו' וכמש"ל. ויש עוד טעם בנדון זה דכיון שאינן זוחלין מכותל המקוה לארץ כ"א זוחלים למקוה השנייה שבצדה המלאה מים. ואין ניכר זחילתן כלל. כיון שהם מים במים א"כ יש לדמותו למ"ש התשב"ץ בשם הרשב"א דכשאינו ניכר לעין לא מיקרי זוחלין. דדוקא כשזחילתן ניכרת. וכ"כ בב"י בשם שער המים לפי שאין זחילתן ניכרת הגם שיש לחלק דהתם אין זחילתן ניכרת מפני שהזחילה מעט והכא דן מע"ל שהזחילה היא לא מעט אלא שאינו ניכר מפני שזוחלין למקום מלא מים כנ"ל. אעפ"כ י"ל דגם זו אינו נקראת זחילה ניכרת. מאחר שאינו ניכר הזחילה במים שבמקוה שנייה כלל. וקצת יש לדמותו למ"ש הטור והב"י בהל' שבת רס"י ש"ך ומקור הדין מסה"ת סימן רכ"ג כל זמן שיוצא מעט מעט ומתערב ומתבטל ביין שכבר יצא ולא היה מעולם בעין יין היוצא בשבת דנאסור אותו משום דשיל"מ כו'. וכ"פ בש"ע שם סעיף ב'.וביארו אאזמו"ר הגאון נ"ע בש"ע שלו ס"ד ולא אמרו דשיל"מ אינו בטל אלא כשהאיסור בעין תחלה כו' ועיין מזה בשו"ע יו"ד סס"י ק"ב ובכו"פ שם סק"ח שהעיר ממ"ש המרדכי סוף חולין בפרק הזרוע והלחיים סימן תשל"ז א"נ ליכא למימר ביטול אלא בדבר שהיה ניכר תחלה בפני עצמו ואח"כ נתערב כו' ע"ש. ותירץ הכו"פ ועיין מזה בח"ד שם. ועמ"ש מזה לקמן אות י"א. וא"כ בנד"ז ג"כ מעולם לא היתה הזחילה ניכרת שמיד שזחלו ממקוה זו דרך הסדקים למקוה שניה המלאה מים אשבורן נתבטלו שם. וא"כ י"ל שאין זו זחילה הניכרת כלל. וכיון שבלא"ה יש טעמים לומר שאין זו זחילה אפשר שיש לצרף גם טעם זה. אך לא על טעמים אלו נעמיד יסוד כלל. רק לרווחא דמלתא:

קיצור. וכיון שהוכחנו שהמים שמהסדק ולמטה לא חשיבי זוחלין. א"כ בנ"ד אף המים שמהסדקים ולמעלה אותן שלא יוכלו לצאת מהמקוה מפאת המים שבמקוה השנייה שמונעים זחילתן לתוכה. א"כ אינן נקראים זוחלין. והמיעוט מים שיכולים לצאת בהמשך דרך הסדקים יש ג"כ דעות דאינן חשיבי זוחלין כנ"ל סוף אות ו' ואות ז' ועיין לעיל אות ב'. עוד יש קצת טעם לזה כיון שזוחל ממקוה למקוה אינו ניכר זחילתן:

ט אלא דגם אם נאמר שהם חשיבי זוחלין. עכ"ז כיון שהם רק מיעוט לגבי המים שבלתי אפשר להם לזחול. א"כ הרי בכל מסכת מקוואות מבואר שהמיעוט דפיסול זוחלין בטל ברוב. אף בדבר שפיסול הזוחלין הוא תורה שלימה מדאורייתא לכל הדעות. ומבואר במסכת מקוואות פ"ה מ"ה העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים. ובין לפר"ש שם והוא פרש"י בשבת דס"ה ע"ב הנוטפין שהם מי גשמים פסולים מדאורייתא מלטהר בזוחלין וכמ"ש בפשיטות בתה"ד סימן רנ"ד. ובין לפי' הרמב"ם במשניות שם הנוטפין דמעיין אין מטהר בזוחלין מדאורייתא ורק ע"י ריבוי שרבו עליהם הזוחלין דמעיין ודנהרות נהפכו הם ג"כ לטהר בזוחלין אפילו אין כדי טבילה בלעדן כמ"ש הר"ש והרא"ש בפי' המשנה שם. אבל אם אין רוב זוחלין אין מטהרין בזוחלין מדאורייתא. וההפרש בין זה ובין מעיין שהוא משוך כנדל דמשנה ג' פ"ה דמקוואות. לפר"ש שם לא מיירי כלל בריבה עליו מים. ולפי' הרמב"ם דוקא כשריבה מים בעיקר גומת המעיין. משא"כ בריבוי הנוטפין שלא בעיקר גומת המעיין נפסל הנהר מלטהר בזוחלין מדאורייתא וכמובן ממ"ש התוספות בשבת שם סד"ה שמא ירבו הנוטפים וכמ"ש הב"ח סימן ר"א ססע"י ה' דמ"ש המרדכי פרק במה אשה סימן שנ"ז לענין טבילה בנהרות דעלתה לה טבילה מדאורייתא הובא ב"י. אין פירושו דעלתה לה טבילה מדאורייתא אף שהנוטפין רבו על הזוחלין. אלא הכי פירושו דעלתה לה טבילה מדאורייתא משום דמהר"מ ס"ל דנהרא מכיפי' מתבריך ולא רבו נוטפין כלל אלא דגזירה דרבנן היא כו' ע"ש. וכן מבואר כ"ז בהרמב"ם פ"ט מהל' מקוואות דין י"ג. ולפע"ד י"ל כוונת מהר"מ בע"א שהוא נסמך עמ"ש התוספות פ"ט דבכורות דף נ"ו ע"א סד"ה ועוד פי' ר"ת דאיכא למימר כו' שהרי כל הנהרות מחוברות לים הגדול כו' עיין שם. והנה לדעת הראב"ד בפי' המשנה בעדיות פ"ז מ"ג מהני הא דרבו זוחלין אף לקידוש מי חטאת אבל לא משמע כן מהרמב"ם ומהר"ש והרא"ש. דמשנה שלימה שנינו במסכת פרה פ"ח משנה יו"ד היו שניהם כשרים ונתערבו כשר. אבל אם נתערבו נוטפין נ' דפסולין. וע' בהר"ש שם סוף הפרק בשם התוספתא באר שירד לתוכו שטף של מי גשמים צריך להמתין עד שיחזרו המים לכמו שהיו כו'. וצ"ע שם בהר"ש משנה יו"ד. עכ"פ לענין זוחלין ונוטפין מהני ריבויא דזוחלין אף היכא שאם לא רבו הזוחלין פסולים הנוטפין מדאורייתא מלטהר. ולא הוצרכתי להאריך בזה רק לפי שראיתי בתשו' מעלתו שמשתבש בזה במח"כ. וכ' עלי האיך למדתי דין זה מזוחלין שרבו על הנוטפין הא גבי מעיין שמשוך כנדל אפילו ריבה עליו מים שאובין מטהר בזוחלין. אלא ודאי דלאו משום ביטול קאתינן עלה. וכפל עוד א"ו דלא שייך כאן ענין דביטול כלל עכ"ד. ושגג הרבה בזה וטעה בפשט הגמרא והפוסקים. דנוטפין שרבו על הזוחלין ודאי פסולים מדאורייתא כנ"ל וכל פוסק מחלק כשיטתיה בין דין זה ובין מעיין שהוא משוך כנדל. ולכל הדעות והשיטות יש נוטפין שרבו על הזוחלין שפסול מדאורייתא ממש ונלאיתי להאריך בדבר שמבואר בפוסקים. ואעפ"כ אם הזוחלין רבו על הנוטפין הם כשרים מדאורייתא ומדרבנן. ולא עוד אלא שהנוטפין נהפכו ע"י הביטול ברוב להיות הן עצמן כזוחלין אף אם הוא בענין שאין הטבילה עולה בלעדן כמבואר לעיל. וזהו עיקר סהדותא דרבי צדוק:

קיצור. והנה הא דזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים היינו מצד ריבוי וביטול שעי"ז אף הנוטפין דאין מטהרין בזוחלין מדאורייתא. נהפכו להיתר להיות מטהרין בזוחלין אפילו אין כדי טבילה בלעדן:

י וא"כ בנד"ז שבודאי ישאר בהמקוה הרוב מים שלא יזחלו כלל מתוך המקוה. א"כ המיעוט מים שיצאו למקוה השניה דרך הסדקים אף אם יהיה להם דין זוחלין גמורין ופסולים מדאורייתא הרי הם בטלים ברוב אף אם משלימים לטבילה היינו שבהם עולה הטבילה ג"כ. ואין לחלק דשאני בדין הזוחלין שרבו על הנוטפין שכולם כשרים דהתם הזוחלין והנוטפין עכשיו שוין ששניהם זוחלין על כן בטלים ברובא אבל הכא אינן שוין. שהמיעוט שיצאו חשיבי זוחלין. והרוב שישאר במקוה חשיבי אשבורן. וכיון שאינן שוין י"ל דאינן בטלין. כמו מין בשאינו מינו. אך באמת זה אינו דהא לפ"ד הרא"ש ורבינו ירוחם והרב"י בש"ע. לפי פירושם בדעת הר"ש. כשעיקר המקוה הוא אשבורן ואינו זוחל אזי אף שהעליונים הם זוחלים ואינן מעורבים כלל בהתחתונים שהם אשבורן אפי' הכא כל המים כשרים העליונים והתחתונים ואפשר אף אם ליכא רובא בהתחתונים כנ"ל. א"כ לדבריהם ודאי נד"ז עדיף שהמיעוט זוחלים הם מעורבים ובטלים בהרוב דאשבורן. אלא אפילו לפ"ד רמ"א שם שחשש לכתחלה להמחמירים בדעת הר"ש יש לחלק דהתם העליונים עומדים בפ"ע ואין שייך בהם כ"כ ביטול. אבל הכא שכולם מעורבים ממש שפיר שייך ביטול ואינן שני מינים כלל כי הם שוין ממש. גם שלדעת הרא"ש מעיקר הדין אין חשובים זוחלין כ"א המים היוצאים דרך הסדק ולא המים שבמקוה אף אותן שסופן לצאת משום דאינו דומיא דמעיין וכמש"ל. וגם עוד שי"א דדרך סדק אין חשוב זחילה א"כ אף לדידן דחשיבי זוחלין עכ"פ בטלים ברובא כיון דקודם שיצאו המיעוט מים מהסדק הם שוים לגמרי לרוב המים שבמקוה דחשיבי אשבורן בכל הפרטים. רק שלענין הדין אינן שוין דאלו חשיבי אשבורן ואלו חשיבי זוחלין. אבל כיון שבעצם מהותם הם שוים ודאי שייך בזה ביטול ברוב [עיין מפתח] ועל כיוצא בזה אמרו אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים בתמיה. ועוד דגדולה מזו מצינו ביטול צמר גמלים בצמר רחלים דאם רוב מן הגמלים מותר במשנה פב"ת דכלאים ובטוש"ע יו"ד סי' רצ"ט אף שהם מין בשאינו מינו לגמרי ובפ"ק דסוכה ד"ט בגמרא גבי