א

סימן קנח

בדין אשה שיש לה קאלטענש איך תעשה לענין טבילה משנה ה' פב"ת דמקוואות כל ידות הכלים שהם ארוכות ועתיד לקצוץ מטבילן עד מקום המדה. כ' ר"ש כדמפרש בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"ב) דכל העומד ליחתך כחתוך דמי. ודבר תימה הוא דמ"מ ליהוי חציצה למקום חתך. ואין לומר דאיירי בידות של חליות דהא מדקאמר רבי טרפון עד שיטביל כל הטבעת מכלל דתנא קמא סגי בחצי טבעת (וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם דלת"ק סגי בקצת הטבעת) ואין לומר דהוי כבית הסתרים דלא בעי ביאת מים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ"ה ובפרק תינוקת דס"ו ומיהו לעיל גבי מגל בתוספתא משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן בחציצה כלל עכ"ל. וענין מגל הוא מה דהביא שם משנה א' מגל שנשברה ידה מן הסיטה ולפנים אינה חוצצת מפני שהיא כבית הסתרים כו'. ועבב"י סס"י ר"ב. ועיין בסה"ת סי' ק"ד. ונציע הסוגיא דחולין עב"ב דתנן התם שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה (בשר העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה. (בהעור והרוטב דקכ"ט א"נ) אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו) דברי ר' מאיר ובגמ' שם אמאי טומאת בית הסתרים היא (אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע"י חבורו אותו מגע החבור בית הסתרים הוא שאינו נראה) וטומאת בית הסתרים (קיי"ל במס' נדה דמ"ב דלא מיטמיא) לא מיטמיא. לימא ר' מאיר לטעמי' (דאית לי' טומאת בית הסתרים מטמיא) דתנן בכלים פרק כ"ז מ"י שלשה על שלשה (שלשה טפחים בגד שראוי למדרס והיה מדרס הזב שהוא אב הטומאה כדכתיב וכל אשר יגע במשכבו וגו') שנחלק (ואינו ראוי עוד למדרס אבל ראוי הוא לשאר טומאות דקיי"ל שלש אצבעות על שלש חזי לעניים ולעשירים) טהור מן המדרס (מלטמא אדם וכלים) אבל טמא מגע מדרס (טומאת הנוגע במדרס יש לו והוי ראשון לטומאה מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס) דברי ר' מאיר ותניא אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה (מאחר שנחלק שהרי מגע חבירו אינו מגע לפי שהוא בית הסתרים. אלא אם י"ל שיש כלים טומאה משויירת עליו לאו משום מגע מדרס) אלא שאם נגע בו הזב שיהא טמא מגע הזב כו'. רבינא אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי (והרי נוגעין זה בזה) כמאן כר' מאיר דתנן פב"ת דמקוואות מ"ד כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטבילן עד מקום המדה (מה שעתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ א"צ טבילה דכקצוץ דמי) דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שיטביל את כולו. אפילו תימא רבנן חבורי אוכלין (שהן רכין אינו חשוב חיבור וכמאן דמיפרתי דמו ודאמרינן בעלמא פסחים דפ"ה לרבינא חבורי אוכלים כמאן דמיפרתי דמו מהכא נפקא) כמאן דמפרתי דמו. ויש להעיר מהא דכתובות פ"ד נא"א כל העומד ליגזז כגזוז דמי די"ל דאף רבנן מודו לר"מ משום דה"ל חבורי אוכלין. שוב ראיתי במרדכי ספ"ב דשבועות סי' תש"ן וז"ל דר' מאיר סבר כל העומד ליחתך כחתוך דמי כמו שסובר בשערו כל העומד ליגוז כגזוז דמי עכ"ל ולפמ"ש אין מוכרח דרבי יהודה פליג שם מטעמא דאמרן. וכ' התוספות אהא דאמר ר' מאיר מטביל עד מקום המדה. וא"ת ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקוואות פ"ט מ"ז עכ"ל. וכ"כ הרשב"א וז"ל וצ"ע לדברי ר"מ והלא כיון שהוא עתיד לקצצן הוא מקפיד עליו ואפילו מיעוטו המקפיד קיי"ל דחוצץ ואפילו בכלים כדאיתא בפסחים גבי עריבה עכ"ל. והוא במשנה פרק אלו עוברין גבי בצק שבסדקי עריבה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה. ובגמ' שם לפי אוקימתא דרבא דמ"ו ע"א. וכן הקשה הר"ן כהרשב"א. וכן הקשה בסה"ת סי' ק"ד וז"ל והלא העודף שאינו מטביל חוצץ הוא לעיקר כלי ולא באו שם מים עכ"ל וקשיא לי דעדיפא ה"ל להקשות דהא ענין חוצץ או אינו חוצץ זהו שייך באם דבר החוצץ נטבל כולו במים דבכה"ג מיירי כל עניני חציצה כמו בגמרא רפ"ו דשבת ורפ"ק דעירובין דף ד' ב' ופ"ט דמקוואות. שעם היות שנטבל כולו תוך המים אעפ"כ חשוב חציצה כיון שהוא מפסיק בין המים ובין הדבר הצריך טבילה. ולפעמים לא חשוב הפסק כיון דאינו מקפיד עליו ה"ל כגופו כדפרש"י בעירובין שם. וזה מהני כשהדבר החוצץ נטבל כולו במים. לא כן בנד"ז כשאינו מטביל אלא עד מקום שעתיד לקצוץ והשאר כולו חוץ למים א"כ אף את"ל דאינו חוצץ. וכדעת הר"ן או כדעת הר"ש. עכ"ז הרי כיון שלא נטבל במים א"כ גם מקום החתך הא לא נטבל במים שהמים לא היו מקיפין אותו מקום רק מצדדיו ולא מעל גבו. וכשלא בא תוך המים לא עלתה טבילה מדאורייתא אף אם משהו היה חוץ למים. כמ"ש הרמב"ם רפ"א מהל' מקוואות הלכה ב' שאם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא בטומאתו וכ"כ הס"ט רס"י קצ"ח. רק הס"ט הביא ראיה לדבריו ממ"ש הרמב"ם שם דין ז'. ובאמת בדין א' מפורש יותר כנ"ל. ולכאורה גם מדין ב' אין להכריח כ"כ דמדאורייתא הוי כאילו לא טבל. אע"ג שכתב עדיין הוא בטומאתו הרי כה"ג שנינו במשנה ספ"ח דמקוואות קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. והרי התם ע"כ מדין חציצה לבד הוא. אבל טבלה כל גופה תוך המים א"כ ע"כ מדאורייתא עלתה לה טבילה דהחציצה רק במיעוט גופו. ואעפ"כ נקט כאלו לא טבלה. א"כ גם כאן אינו מוכרח דהוי דאורייתא. שוב ראיתי בס"ט ס"ק כ"ג ד"ה ומדי עברי הביא בשם הזכרון יוסף חי"ד סי' יו"ד דראוי לביאת מים לחוד וחציצה לחוד כו' ובקרצה שפתותיה מדאוריי' הוי כאלו לא טבלה משום דאין ראוי לביאת מים. ואף להס"ט שם שנחלק עליו בדין ההוא מ"מ כשלא היה משהו תוך המים משמע לכ"ע מדאורייתא הוא. וכ"נ ממ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע בסוף הל' נדה שלו בדיני תקוני המקוה וז"ל בכדי שלא יהיה שערה צף על פני המים אפילו משהו ח"ו עכ"ל משמע דהוא מדאורייתא. ודמי להא דמנחות דכ"ז א' דמיעוטו מעכב את רובו. וצ"ל שמקום שעתיד לקוצצן אותו מקום החתך היה כולו תוך המים. ומ"ש במשנה עד מקום המדה היינו עד ועד בכלל. ועכ"ז קשה דאף שהיה תוך המים אעפ"כ לא באו המים עליו כלל שהרי העודף שאינו מטביל הוא חוץ למים וא"כ לא היו מים על גבי מקום החתך אף בהפסק ולא דמי לחציצה. דהתם מ"מ היו המים עליו רק שהיה הפסק בינו לבין המים ע"י דבר החוצץ. אבל כאן שהעודף לא נטבל בהמים כלל א"כ לא היו מים ע"ג מקום חתך כלל. וצ"ל כיון שהיה מקום החתך תוך המים רק שמחמת העודף לא יכלו המים לבוא עליו ממעל ה"ל כטבל כולו תוך המים והחשש רק משום חציצה:

קיצור. התוספות חולין ע"ג והרשב"א והר"ן שם הקשו על מתניתין דפב"ת דמקוואות כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקצוץ איך מטבילן רק עד מקום המדה הא העודף שעתיד לקצוץ חוצץ לגבי השאר ולא באו שם המים. ויש להקשות דחציצה דמיעוטו המקפיד הוי רק מדרבנן. ולכאורה יש כאן חששא דאורייתא שלא באו המים כלל על מקום החתך ולא על דבר החוצץ וכשלא בא כולו תוך המים מדאורייתא לא עלתה לו טבילה. וצ"ל דכיון שמקום החתך היה כולו תוך המים אף שדבר העודף מנע המים מלכסות עליו נקרא טבילות כולו תוך המים: