א

סימן קטז

גרסינן בגמ' (נדה דף ס"ו א') ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. הנה לשון תולה הוא דומיא דתנן לעיל דנ"ח ע"ב ותולה בבנה או בבעלה. אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם ה"ז תולה דהפי' שמספק תולה היא הדם במכה כיון שאפשר שבא מהמכה. וכן נזכר שם עוד בגמ' ענין תולה דנ"ח ע"א וע"ב הכל כענין זה. ולכן כ' בשו"ת שער אפרים סי' ע"ו הביאו הס"ט סי' קפ"ז סקי"ב דמיירי אף שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם ואע"ג דאח"כ אומר תנא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא משמע דוקא שיודעת שממנה דם יוצא הא ספיקא טמא כמ"ש בסה"ת סי' צ"ב אך הא דנאמנת לא איירי ברואה מחמת תשמיש כ"א בשאר נשים שמוצאה דם ע"י בדיקת עד או ראייה כדמוכח בסה"ת שם שמביא שם ברייתא הנזכר מדין אשה שיש לה מכה באותו מקום כו' ולא על אשה שראתה מחמת תשמיש כו'. לכן אנו מחמירים עד שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם אבל רישא דברייתא איירי ברואה דם מחמת תשמיש כו' ואז נאסרת בבעל שלישי לעולם ולכן בכל טצדקי דאנו יכולים לתלות תולה בה משום תקנת עגונות לכן אמרינן דאם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה אף שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם. והביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתה"א מפני מה אמרו שתולין במכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת כו' עכ"ד. ויש להסתפק לפירושו אם כוונת הגמ' דתולה במכתה הוא שלא להחזיקה ברמ"ת אבל מ"מ צריכה ספירת ז"נ ודומיא דאם יש וסת תולה בוסתה לפי' הרמב"ם וכיוצא בזה גבי בתולה אפי' אחר ד' לילות כ"ז שלא חיתה המכה לדעת הב"י והב"ח בתשו' דאע"פ שצריכה ז"נ מ"מ לגבי חשש דרמ"ת תולין שהוא דם בתולים או שי"ל דתולה במכתה וממילא גם הדם טהור וא"צ ז"נ. ודבריו מורים יותר דאפי' הדם מטהרינן וא"צ ז"נ דאל"כ לא היה צריך להאריך בראיות דהרבה חשו לתקנת עגונות תיפוק לי' דזה אינו איסור חמור כזה כי לטהרה בלא ז"נ הוא איסור כרת. משא"כ בלהתירה לבעלה ע"י ז"נ דהאיסור כעין איסור וסתות כמ"ש הס"ט בשם תשו' הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ז והוא ממהר"ם מרוטנבורג. ותדע דמה"ט חילק הב"י בבתולה דתולי' בדם בתולים זמן רב שלא להחזיקה ברמ"ת אע"פ דצריכה ז"נ. וע' בתשו' פנים מאירות ח"ג סי' כ"א בד"ה ומה שנשאל מעכ"ת בבתולה בוגרות גם לא היה צריך להעיר מדין חזקת טהרה שכ' הרשב"א דהתם מיירי להתירה בלי ז"נ. אעכצ"ל כוונתו דברמ"ת יש להקל להתירה בלי ז"נ. וע' בתשו' הרדב"ז שהביא אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ז ס"ק כ"ג. אמנם הס"ט פי' דכוונתו רק שלא תאסור לעולם אבל מ"מ צריכה ז"נ. ולכאורה משמע שכ"ד סה"ת ממ"ש בסי' ק"ז גבי רמ"ת הא דנאמנת אשה לומר כו' ודילג הרישא ואם יש לה מכה כו' משמע קצת דבעינן מכה שידוע שמוציאה דם דבכה"ג מיירי הא דנאמנת אשה כו' כמ"ש בסי' צ"ב ויש לדחות. ובתשו' כנסי"ח סי' ל"ד ס"ל בפשיטות דברמ"ת א"צ ז"נ ע"ש ד"ה סוף דבר והס"ט ס"ק י"ד ד"ה עוד בש"ך שם השיג עליו וע' בס' פתחי תשובה ס"ק כ"ו וע' בתשו' ח"צ שהובא בתשו' מעיל צדקה סי' ס"ז דלא אשכחן בגמ' רק אמר ואם יש לה מכה תולה במכתה אלא ברואה מחמת תשמיש דהתם טעמא רבא אית ביה כו' עכ"ל. מוכח דמפרש תולה במכתה שא"צ ז"נ יעו"ש דס"ל שלא מחמת תשמיש אינה תולה במכה זו שתולה בה ברמ"ת וע"כ הכל לענין הצטרכות ז' נקיים. אך הוא מפרש כ"ז במכה שידוע שמוציאה דם. אבל עכ"פ מוכח דמפרש הברייתא תולה במכה שלא להצריך ז' נקיים:

אחר זמן רב ראיתי באגודה בנדה פרק תינוקות דילג דין המבואר בגמרא שם ואם יש לה מכה תולה במכתה רק כ' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם כו'. משמע דאינו מפרש כמ"ש השער אפרים דההיא דאם יש לה מכה מיירי רק לענין רמ"ת ולכן אפילו אינה יודעת שמכתה מוציאה דם תולה במכה וסיפא ונאמנת אשה כו' איירי במוצאה דם דעלמא כנ"ל לכן בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם. אבל האגודה מפרש דסיפא פירושא דרישא הוא לכן לדבריו אין לנו ראיה להתיר ברמ"ת ע"י מכה שאינו ידוע שמוציאה דם. וראיתי ברבינו ירוחם נכ"ו ח"ב העתיק שני הדינים. ובסה"ת ג"כ משמע כדברי האגודה דבסי' צ"ב גבי לתלות במכה מה שהיא רואה דם או מוצאה ע"י בדיקת עד כ' רק האי ונאמנת אשה כו' דדוקא שיוצא דם מן המכה כו'. כמש"ל ולקמן בד"ה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור. ובסי' ק"ז גבי רואה מחמת תשמיש לא הביא כלל הדין ואם יש לה מכה תולה במכתה מוכח דלא ס"ל דברמ"ת תהא תולה במכה אף שאינה יודעת אם מוציאה דם: