מו, א

אינו מצד שמדמה לעלות ועלולים כו', כי אם דעכ"פ מוכרח כאילו כל אישי המין הם בפועל, מאחר שכולם צריכים לאישים שלפנינו כו', ושיהיו יחד בפועל אי אפשר אפילו אינן עילות זה לזה. גם בלאו הכי החילוק שכתב המ"ה בין אישי המין ובין עלות ועלולים הוא חלש מאד ואין בו כדי חלוקה. וגם קצת מהמופתים שהביא ע"ז הרש"ט בהקדמה ג' כי יתחייב מזה שיהיה החלק כמו הכל כו' זהו שייך ג"כ על אישי המין, וכמ"ש בח"ה שם וכשנחלק כו' מן האישים מימי נח כו' ע"ש. אלא שהרש"ט שם חילק ביניהם בזרוע וע"פ מה שמאמין באמונה יתירה בדברי תלמידי ארסטו, ולא ע"פ שכל. עוי"ל דכוונת האו"נ דמדמה זה לעלות ועלולים ממש וכמ"ש בפירושו לח"ה שער היחוד פ"ה ס"ק י"ד ומ"ש מ"ה דשאני הכא דיש להן תכלית היינו החומר הראשון ועלת חומר הראשון הוא הש"י הם דברי הבל ורעות רוח שהרי האנשים אינן מתהוים מהש"י כ"א ע"י מיצוע אב ואם דוקא לשטתם. והרי האב ואם אין להם תכלית. וא"כ אין להם על מה שיסמכו, שהרי לשטתם בלי אב ואם א"א להם שיתהוו מהשי"ת כו' וה"ז ממש כמו בעלה ועלול.

ךה ועוד ^* יש להוסיף לחזק דברי האו"נ בענין המופת מצד אישי המין שהוא שריר וקיים ולחלק בינו ובין הזמן אף לדברי בעל הריב, והוא כי על כרחך בכל גוף איש ואיש יש בו חלק ממשי מאביו ואמו. וא"כ ודאי בהכרח שמכל הדורות שחלפו יש חלק מעט מזעיר בכל איש, שהרי ע"כ מאב ואם יש חלק מה בהבן, והדורות שחלפו הן אבות ואמהות לאישים שלפנינו. ואם כן אם תאמר שהאבות ואמהות שלפני האישים שלפנינו היו בלי תכלית, א"כ החלק שבאיש מאבות ואמהות שלו, נתחלק לחלקים בלתי בעל תכלית שהרי מאם שלו שעברו בינה לבינו דורות בלי תכלית א"כ החלק שנמשך ממנה בבנה או בתה הסמוכה לה עד שהגיע לאיש של עתה בהכרח זהו שנתחלק חילוק אחר חילוק פעמים אין תכלית. וכבר הסכימו הכל שא"א שיתחלק איזה גשם לחלקים בלתי בעל תכלית בפועל. ובאור הדבר כי הנה הבן הנולד מטפת האב שהוא דבר גשמי עכ"פ א"כ יש בו חלק גשמי מאביו, מלבד שבהטפה נמשך הכח מכל הרמ"ח איברים וכמ"ש הרמב"ם^* שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העיניים כו', ובבטן האם נעשה ממנה ולד ואז עדיין עובר ירך אמו הוא ממש, פ"ג דחולין דף נ"ח ע"א ופ"ה דב"ק דף מ"ז ע"א דגופה היא, ואין צריך ראיה, כי נראה בחוש שהוא חלק מגופה ממש, והוא קודם גמר לידתו משקלו ערך חלק אחד מארבעים או פחות ממשקל וכמות גוף האם. עכ"פ הלא דבר הוא חלק מה מגופה ממש. א"כ גם לאחר שנולדו ונפרד להיות בריה ודבר בפני עצמו, עכ"ז א"א להכחיש שהוא חלק מהאם ממש, מה שמתחלה היה החלק צפון במעיה ואחר זה יצא ממנה ונתחלק ממנה, וכמרגלא בפומיה דאינשי, כי ברא כרעא דאבוהו הוא. ובח"ה שער ג' בהקדמה כי הבן נתח מהאב. והנה אח"כ כשנתגדל הבן עד שנוסף עליו בשר וגידים ועצמות עוד ל"ט פעמים כמו שהי' עד"מ והיה כמו אמו ואביו, עכ"ז היסוד שלו הוא החלק אחד מני ארבעים שנולדה בו רק שזה החלק הוא הולך וגדל. וכשזו הבת הולידה בן שזה הבן הוא ג"כ חלק אחד מארבעים מגופה, על כרחך יש בו ג"כ חלק א' מני ששה עשר מאות מאם אמו.

ועוד א"כ יש בכל אדם חלק מעט מזעיר מכל אביו ואמו שחלפו. א"כ הרי זה כולם קיימים באיש היינו לומר כי גם מהדור היותר מוקדם ישנו גם עתה בדור שלפנינו חלק משהו ממנו ממש. כמש"ל כי הבן והבת יש בהם ממש חלק מגוף אביו ואביו, ויותר ניכר מהאם שהוא חלק ארבעים ממנה כנ"ל. א"כ גם אחר