שצב, ד

השבת לא הי' יום השבת אלא בא' מימות החול דוקא, וא"כ מאי נפקותא בזה שהקדים להם מצות השבת מאחר שציווי זה ביומין דחול הוא ובימות החול אין עליות העולמות כלל אדרבה בחי' ירידה והתלבשו' מלמעלה למטה כנ"ל, ואם בשביל חטא העגל לא היו יכולים לעשות המשכן א"כ מה הועיל לזה ציווי דשבת אם אינו ביום השבת (ואולי גם אם הציווי דשבת אינו בשבת מ"מ אם קיימו מצות השביתה בשבת אח"ז מיד הי' יכול להיות ציווי דמעשה המשכן אחר זה השבת מיד, ומי מכריח לומר שציווי דמשכן הי' תיכף באותו יום שצוה על השבת מתחלה אולי הי' איזה ימים הפסק בנתיים דהיינו שיום השבת הפסיק ביניהן, ובזה אתי שפיר הכל ולק"מ ודו"ק). אך הענין יובן בהקדים מאמר רז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה²⁷⁰, ולכאורה זה פלא גדול דהלא קרבן העולה אינו אלא ע"י הכהן²⁷¹ ובקידוש ידים תחלה²⁷³ וביום²⁷² ואיך הישראל שאינו כהן ולומד בלילה במס' זבחים בהלכות עולה יהי' כאלו מקריב קרבן עולה ממש, ואי משום שנא' ונשלמה פרים שפתינו²⁷⁴ אטו בדבור תליא מלתא, שהרי האומר הרי עלי²⁷⁵ לא הקריב [oldpage_1168] ּ עולה ממש רק שהפרישה בדבור בעלמא כידוע.

אך הנה יש עוד להבין ענין הלשון שנאמרו בדברי רז"ל במצות ת"ת בלשון קריאה דוקא כמו הקורא בתורה²⁷⁶ כידוע, איך יפול לשון קריאה על ענין הלימוד כי הלימוד אינו מוכרח בקריאה בדבור דוקא, וגם לשון קורא בתור"ה בבי"ת דמשמע בתו"ך התורה אינו מובן, דאדרבה ענין הלימוד הוא שהאדם מקבל לנפשו מחכמה שבתורה כתלמיד שלומד ומקבל מרבו שנק' לימוד, וקורא בתורה היינו שמשפיע האדם וממשיך בתורה הרי התורה בחי' מקבל ממנו כו'. אך הענין הוא דבאמת ענין קריאה בתורה היינו להמשיך בחי' גילוי אוא"ס בחכמה שבתורה וכמ"ש בע"ח, וזהו עיקר הפי' בעוסק בתורה לשמ"ה שהוא לשם התורה עצמה להמשיך בה אור א"ס²⁷⁷ כו', כי ראשית גילוי והתלבשות אוא"ס אינו אלא בחכמ"ה²⁷⁸ דוקא ובחכמה שבתו' דוקא שנק' ה' קנני ראשי"ת דרכ"ו²⁷⁹ כו'. דהנה בכל פ' ופ' שבתורה נא' וידבר ה' אל משה לאמר²⁸⁰ דהיינו בחי' המשכת וגילוי אוא"ס בחכמה שבתורה ע"י משה ששרש נשמתו מאור החכמה²⁸¹ מבחי' מ"ה דחכמ"ה כמ"ש ונחנו מ"ה²⁸² כו' ומשה משפיע וממשיך גילוי זה לבנ"י, וזהו לאמ"ר להמשיך ולהשפיע למטה במל' דאצי' שרש כנ"י²⁸³ דלעילא. ולזה הטעם כאשר חוזר משה לצוות לבנ"י ככל אשר צוה לו ה' הנה מצינו