רו

על ב' בחי', עלמא דאתכסיא, ועלמא דאתגליא. וביאור ענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, יובן מענין מחשבה ודבור הנמצא באדם שענין פעולת הדבור הוא לגלות ההעלם, והיינו שמה שאצלו במחשבה ושכלו ועיונו נעלם לזולתו, ובכדי שיתגלה ההעלם לזולתו זהו ע"י הדבור, שנמצא פעולת הדבור שיתגלה ההעלם, היינו מה שהי' עד כה נעלם מזולתו הנה ע"י הדבור מתגלה לזולתו שיבין ג"כ מה שהי' נעלם ממנו עד כה. אמנם פעולת המחשבה הוא לגלות העלם העצמי לגבי עצמו, והיינו כי בריקת וסקירת השכל הוא עדיין בהעלם עד שאינו יכול לאמר עליו כי הוא זה, להיותו נעלם ממנו עצמו עדיין מה הוא, רק ששכלו מבריק לו שנמצא בכאן איזהו דבר חדש, וכשבא לידי השגה והבנה הנה מתלבש השכל באותיות המחשבה, ונמצא כי פעולת המחשבה לגלות העלם העצמי לגבי עצמו. והנה האותיות המביאים השכל לידי גילוי בהכרח לומר שבשרשן הם קדום⁶, דאל"כ מאין ימצא להם הכח והיכולת לגלות את השכל, והיינו כי שורש האותיות הם מקדמות השכל, וכ"ש אותיות הדבור שמובילים ומגלים לזולתו שרשן עוד יותר גבוה מאותיות המחשבה אלא שקבען בפה כמש"נ באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם⁷. והנה אנו רואים שאותיות המחשבה הם כמו מקור לגילוי אותיות הדבור, והיינו כי בעת דברו בהכרח שיחשוב ג"כ במחשבה, וה"ז מחשבה השייך לדבור, וגם קודם הדבור צריך לסדר דבר מה במחשבה מה שידבר, ונמצא כי המחשבה הוא מקור המלביש את השכל קודם שיתגלה בדיבור. ועד"ז יובן ענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שבחי' עלמא דאתכסיא עם היותה עדיין בבחי' העלם, מ"מ ה"ז מקור שישתלשל מזה מסיום וסוף המדריגות בחי' עלמא דאתגלי', וכמ"ש בלאה עלמא דאתכסיא ואחר ילדה בת היא בחי' מל', ולכן ותקרא שמה דינה הוא בחי' דינא דמלכותא דינא⁸. ועפ"ז יובן ענין ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם שהוא מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, היינו מה שכבר ישנו במקורו הנעלם, וכענין איש אשר כברכתו ברך אותם כו'. [אבל מה שלא יש גם במקורו הנעלם אינו שייך שיומשך ע"י בחי' ברכה. אמנם ענין התפלה הוא להיות יהי רצון שיומשך גם שינוי כנ"ל].

אמנם הנה נודע שבריאת העולם הי' באות בי"ת⁹ כמ"ש בראשית ברא, ולכאורה יפלא מדוע לא נברה"ע באות אל"ף שהוא ראשון לכל האותיות, וך"ו דור קרא תגר כו', ותירץ בזהר כי אל"ף ר"ת ארור, וא"כ למה מ"ת התחיל באל"ף, וממ"נ כו'. אך הענין דכל מצותיך צדק, כמו צדקה שצריך לצמצם א"ע, כן כל