562

... בוודאי למותר להאריך בענין נצחיות הנפש -- שהוא לא רק יסוד מוסד באמונתנו, אלא גם ענין המתקבל על הדעת אפילו של שכל אנושי, ובפרט בתקופתנו זו שהוא חוק מקובל במדע שאין כל דבר נפסד אפילו דנרים גשמיים וחומריים ביותר, ועל אחת כמה וכמה דבר המחיה את החומר וגשם, הוא ענין הנפש.

ומכאן המסקנה שהנפש המשתחררת מהגבלות הגוף ותנאי עולם הזה הגשמי והחומרי הרי במידה מלאה יותר ובצורה משוכללת יותר יכולה להביע את הרוחניות שבה והטוהר שבה, שהם מהענינים שהגוף, הוא הבשר, מכסה עליהם וצריך למלחמה להגביר הנשמה על הגוף.

ותוצאה נוספת מהאמור לעיל היא אשר כל הפעולות שיש בהן כדי לגרום קורת רוח לנפש בעודה בגוף, שבוודאי המכוון בזה הוא הפנימיות והרוחניות שבנפש ולא למקרי הגוף הנפסד, הרי יש מקום לפעולות אלו גם לאחר צאת הנשמה מן הגוף, ואדרבה -- ביתר שאת וביתר עז, מצד ב' הצדדים, היינו שתכונות העיקריות של הנפש הן בהתגלות יותר מצד עצמן ובלי העלמות והסתרים, ומאידך, מצד התדבקות רוח ברוח, שהרוחניות והאור של הפעולות האלו מגיעים אלי' מבלי אמצעות החושים הגשמיים.

מהנ"ל מובן גם מדוע אמונתנו ותורתנו תורת חיים מגבילה את האבל על הנפטר לזמנים מסויימים ויחד עם זה דורשת אשר כמו שהאבל ענין הוא בעתו ובזמנו, כן אסור האבל שלא בזמנו. ורואים במוחש אשר האבל ממעט - במרץ ובחיות והרי העיקר הוא המעשה, הן הפעולות הטובות והמשכן והתמדתן, ואדרבה בהוספה ומעלין בקודש, שזה נוגע לא רק לעושה אלא גם לנשמת הנפטר.

ויהי רצון שהפעולות ברוח תורתנו הנצחית, שביחד עם זה היא גם תורת חיים, הוראה בחיי העולם הזה, תאירנה דרכו לפניו וגם בסביבתו ישפיע בכיוון האמור, ובוודאי ובוודאי שזה יביא קורת רוח במידה הכי אפשרית גם לנשמת הנפטר, ושבקרוב נזכה ליעוד ומחה ה' דמעה מעל כל

... מ"ש בענין אם אבל יורד לפני התיבה במנחה של עש"ק, ערב פסח וכו' -- הנה ההוראה בכללות היא שהאבל יורד לפני התיבה, מלבד בימים שיש בהם מוסף שאז אינו יורד לפני התיבה אפילו לתפילת ערבית וכו'.

במ"ש אודות הנוסח על מצבה, הרי בכלל בענינים אלו צריך להזהר בכנוד הנפטר ובכבוד שאר הנמצאים בבית החיים ההוא, היינו שלא יה" שינוי היכול לפגוע בכבודו של מי שהוא מהם. ובמילא אם על המצנות