בס"ד. ש"פ אחרי-קדושים, י"ג אייר, ה'תשכ"ד

392

(הנחה בלתי מוגה)

דבר

אל כל עדת בני ישראל גו' קדושים תהיו כי קדוש אני גו' ⁸⁶⁸ , וצריך להבין ⁸⁶⁹ , מהו הנתינת טעם דכי קדוש אני שלכן קדושים תהיו, והלא לא נערוך אליו קדושתו ⁸⁷⁰ , ומי ידמה לך ומי ישוה לך כו' ⁸⁷¹ . ומביא כ"ק אדמו"ר הצ"צ במאמרו על פסוק זה (בביכל שנפדה מהשבי') ⁸⁷² מ"ש במד"ר ⁸⁷³ , כתיב ⁸⁷⁴ ואתה מרום, רוממות אתה נוהג בעולמך כו', נתת קדושה לישראל לעולם, שנאמר קדושים תהיו, ומבאר ⁸⁷⁵ , שהמכוון שהוא ציווי, וגם הבטחה, שסופכם להיות קדושים (ומביא דוגמא על זה מפירוש הכתוב ⁸⁷⁶ ואהבת את הוי' אלקיך, שהוא לשון ציווי ולשון הבטחה ⁸⁷⁷ ). וממשיך לבאר מ"ש ואתה מרום לעולם7, שמורה על ענין הנצחיות, ע"ד מארז"ל ⁸⁷⁸ כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, שענין זה נמשך מבחי' אני הוי' לא שניתי ⁸⁷⁹ , וזהו ואתה מרום לעולם, שמבחי' רוממות נמשך שיהי' בבחי' לעולם, בלי שום הפסק. והיינו, שגם הקדושה דישראל היא באופן של נצחיות והעדר השינוי (נתת קדושה לישראל לעולם), וכמובן גם מהפסוק אני הוי' לא שניתי, שסיומו ואתם בני יעקב לא כליתם.

ב) והנה

בכתוב זה נמנו ג' בחינות קדושה ⁸⁸⁰ . בחי' הא' היא מ"ש דבר אל כל עדת בני ישראל, שהרי בנ"י מצד עצמם (גם קודם הציווי קדושים תהיו) הם גוי קדוש ⁸⁸¹ . ובחי' הב' היא מ"ש קדושים תהיו, שזוהי קדושה נוספת על קדושת בנ"י מצד עצמם. ובחי' הג' היא מ"ש

393

כי קדוש אני, שזהו ענין נעלה יותר גם מהקדושה דקדושים תהיו. והיינו, דעם היות שקדוש אני הוא נתינת טעם על קדושים תהיו, מ"מ, הקדושה דקדוש אני היא נעלית יותר, וכדאיתא במדרש ⁸⁸² עה"פ קדושים תהיו, יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם. אך מ"מ, גם הקדושה דכי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם, נמשכת לישראל, כמובן ממ"ש כי קדוש אני, שזהו נתינת טעם על קדושים תהיו.

וזהו

גם13 מ"ש במדרש ⁸⁸³ משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך נתן א' בראשו ושתים נתן בראש בניו, וכך הם ג' הקדושות שמקדישים את הקב"ה קדוש קדוש קדוש כו' ⁸⁸⁴ , שנתן א' בראשו וב' נתן בראש בניו. והיינו, שב' המדריגות דעדת בנ"י וקדושים תהיו הן שתי העטרות שנתן בראש בניו, ובחי' קדוש אני היא העטרה שנתן בראשו ⁸⁸⁵ . אך גם בחי' קדוש אני, שזוהי העטרה שנתן בראשו, נמשכת לישראל, כנ"ל. וכמובן גם מזה שהמשכת כל ג' הכתרים (גם הכתר שנתן בראשו) היא ע"י בני המדינה, וכיון שזהו ענין שנעשה ע"י עבודתם של ישראל ⁸⁸⁶ , לכן נמשך להם גם הכתר שנתן בראשו. אמנם, ענין זה יהי' לעתיד לבוא, שזהו שאמרו רז"ל ⁸⁸⁷ עתידין צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, והרי לפני הקב"ה אומרים קדוש קדוש קדוש כו', שקאי על כל ג' הכתרים [ואף שלשון רז"ל הוא כדרך, היינו שהוא דוגמא בלבד, הרי זה עכ"פ כדרך הקדושה של הקב"ה], אלא שגילוי זה יהי' לעתיד לבוא, ועכשיו מתגלים רק ב' הבחי' דקדושה.

וביאור

הענין יובן ע"פ פירוש הפנים יפות ⁸⁸⁸ , שענין בני ישראל היינו גם בני אברהם ויצחק, כמ"ש במד"ר ⁸⁸⁹ שגם אברהם ויצחק, (כולם) נקראו בשם ישראל. וע"פ הידוע שענינם של ג' האבות אברהם יצחק ויעקב הוא בחי' חג"ת ⁸⁹⁰ , הרי מובן, שקדושה הא' (שזהו מש"נ דבר אל כל עדת בנ"י) היא מצד בחי' חג"ת, ובעיקר בחי' תפארת, כי ישראל (יעקב) הוא בחי' התפארת. וקדושה הב' (קדושים תהיו) היא בחי' כתר

394

דז"א. וקדושה הג' (כי קדוש אני) היא בחי' כתר דאריך ⁸⁹¹ , שזהו מה שיתגלה לעתיד לבוא (ע"כ תוכן מאמר הצ"צ).

ג) ועפ"ז

יש להוסיף ולבאר בפירוש הפסוק דבר אל כל עדת בנ"י גו', שחשיב כאן כל המדריגות דסדר ההשתלשלות, מלמטה למעלה. דהנה, (כל) עדת היא ספירת המלכות ⁸⁹² , כי ספירת המלכות כלולה מכל עשר הספירות, ולכן נקראת עדה, דאין עדה פחותה מעשרה ⁸⁹³ . ומ"ש כל עדת היינו כפי שהמלכות מבררת את כל הניצוצות הנכללים בה. ובני ישראל, הנה ישראל הוא חג"ת (כנ"ל), ובני ישראל (שזהו מה שנמשך מישראל) קאי על בחי' נה"י (ע"ד מ"ש ⁸⁹⁴ וכל בניך לימודי הוי'), שהם ענפי חג"ת. קדושים תהיו הוא כתר דז"א, וכי קדוש אני הוא כתר דאריך (כנ"ל). אך גם המדריגה היותר נעלית, כי קדוש אני, נמשכת לישראל, וכנ"ל שגם העטרה הג' נמשכת לישראל, כיון שנעשית ע"י עבודתם. וזהו גם מ"ש17 קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות (ומסיים) מלא כל הארץ כבודו, דכיון שכל ג' הפעמים דקדוש שייכים לעבודת המטה, לכן הרי זה נמשך בכל הארץ. אלא שקדושה ועטרה הג' היא בהעלם עכשיו, ותתגלה לעתיד לבוא, כנ"ל שעתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה.

______  ______

413

בס"ד. ש"פ אמור, כ"ף אייר, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

ולאחותו

הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא ⁸⁹⁵ . ואיתא בזהר ⁸⁹⁶ [ונתבאר בכמה דרושים, ומהם ד"ה ולאחותו הבתולה תרכ"ט ⁸⁹⁷ , וד"ה זה בביכל מאמרי אדמו"ר הצ"צ, שנפדה לא מזמן בפדיון שבויים, שתוכנו יתבאר להלן], ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' ⁸⁹⁸ , ומבאר, שכתוב זה קאי על הגאולה העתידה מגלות הרביעי, גלות אדום, שאז ילבש הקב"ה לבושי נוקמא על אדום כו', עד דאינון לבושין יסתאבון, הה"ד ⁸⁹⁹ וכל מלבושי אגאלתי, ומסיים, וכל כך למה, דכתיב ולאחותו הבתולה גו' לה יטמא, בגינה כו' לאקמה לה כו'.

ב) ולהבין

זה יש להקדים תחילה ⁹⁰⁰ הידוע ⁹⁰¹ שיניקת החיצונים אינה מהספירות עצמם ח"ו, דהיינו מבחי' האורות והכלים (גופים), אלא רק מבחי' הלבושים בלבד, ולא מפנימיות הלבושים, אלא רק מחיצוניות הלבושים בלבד. ועדיין צריך להבין גם בנוגע לבחי' הלבושים, דהנה כתיב ⁹⁰² וכבודי לאחר לא אתן, והרי הלבושים נקראים כבוד, כפי שמצינו שר' יוחנן קרי למאני' מכבדותי ⁹⁰³ , וא"כ אינו מובן איך אפשר שיקבלו החיצונים מבחי' הלבושים. אך הענין הוא, שיניקתם היא מהלבושים דספירת החסד דוקא, דכיון שהחסד שלמעלה הוא באופן של השפעה בלי גבול, לכן מהלבושים דחסד אפשר שגם החיצונים יקבלו יניקה. וכמו שמצינו באברהם שאמר ⁹⁰⁴ לו ישמעאל יחי' לפניך, והיינו, שכיון שענינו של אברהם הוא ספירת החסד, הנה מצד זה יש נתינת מקום גם לישמעאל כו'. ומצד זה אפשר להיות יניקה לקליפות כו', שהם מנגדים על הוי' ועל משיחו, ועל עם ישראל, ועד שנעשה ענין הגלות

414

כו'. ולכן, בכדי שתהי' הגאולה מן הגלות ותתבטל יניקת החיצונים, צריך הקב"ה להתלבש בלבוש של נצח, שהוא מצד מדת הדין והגבורה, לעמוד נגד השונא וללחום עמו ולנצחו כו', וכמ"ש ⁹⁰⁵ מדוע אדום ללבושיך, שהקב"ה יתלבש בלבושי דין וגבורה (אדום), לבושי נוקמא, ועי"ז תתבטל יניקת החיצונים. וזהו גם מ"ש5 ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, נצחם היינו מה שקיבלו יניקה עד עתה מבחי' לבושי החסד, שזהו"ע מדת הנצח שהיא ענף החסד. אך ע"י ניצוח המלחמה מצד בחי' הנצח של דין, אזי יצא מהחיצונים מה שקיבלו מבחי' נצח של חסד. וזהו ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, שהו"ע ההתלבשות בבגדי נקם בשביל לבטל ולהוציא יניקת החיצונים. ובפרטיות יותר, הנה בתיבת אגאלתי יש ב' פירושים. הא', לשון גיעול ומיאוס. והב', לשון גאולה ופדות. והיינו, שעי"ז שכל מלבושי אגאלתי בבחי' גיעול ומיאוס, ללבוש בגדי נקם לבטל יניקת החיצונים, אזי נעשה גאולה ופדות ללבושים של חסד שמהם נמשכה תחילה היניקה לחיצונים, והיינו, שמה שנמשך להם מבחי' הלבושים של חסד, ישוב ויתעלה ויוכלל במקורו ושרשו. וזהו ענין חמוץ בגדים ⁹⁰⁶ , דהנה, מבואר במק"א ⁹⁰⁷ בפירוש מ"ש ⁹⁰⁸ ולו יקהת עמים, דיקהת הוא מלשון אסיפה וקיבוץ ⁹⁰⁹ , ומ"מ נאמר הלשון יקהת, מלשון קיוהא, שהו"ע חריפות וחמיצות, כמו עד"מ העושה מטעמים מדברים חריפים וחמוצים כו', דאתהפך מרירו למיתקא. וזהו גם ענין חמוץ בגדים, דהיינו החמיצות והחריפות שנעשה מהבירור וההעלאה של היניקה שנמשכה תחילה לחיצונים, בדוגמת דברים חריפים וחמוצים שמתבררים ונהפכים לטוב, והיינו, שעי"ז נעשה עילוי בבחי' לבושי הקדושה עוד יותר מכמו שהי' קודם. ועז"נ5 פורה דרכתי לבדי גו', היינו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו צריך להתלבש בלבושי נוקמא להלחם עם הקליפות כו'. וע"ד שהי' ביציאת מצרים, שהגאולה היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדרז"ל ⁹¹⁰ אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר, כי כל בחינות אלו (מלאך שרף שליח ואחר) אפשר שהיו נבלעים בהקליפות ח"ו ⁹¹¹ , ולכן הוצרכה להיות היציאה ממצרים ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.

415

ג) וממשיך

בזהר שם: וכל כך למה, דכתיב ולאחותו הבתולה גו' לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא כו' בגינה כו' לאקמא לה כו', והיינו ⁹¹² , שהסיבה לכך שהקב"ה משפיל את עצמו להתלבש בלבושין דנוקמא ולירד למקום הטומאה והקליפות ולבטל יניקת החיצונים כו', אע"פ שהקב"ה נקרא כהן, כמארז"ל ⁹¹³ אלקיכם כהן הוא, הרי זה בשביל כנסת ישראל, כדי לגאול את ישראל מהגלות. וכדאיתא במדרש ⁹¹⁴ גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה כו' במקום טומאה בשביל לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת כו' ולא אאבד את תרומתי, כך אבותינו היו תרומתו של הקב"ה, שנאמר ⁹¹⁵ קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, והם בגלות בבית הקברות, ולכן מוטב לטמא את עצמו כביכול, בכדי לגאול את ישראל. וזהו לה יטמא, בגינה, שהקב"ה יורד במקום הטומאה בשביל כנס"י, שהיא בבחי' אחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש*.

*) ואף שהקב"ה הוא כהן גדול ⁹¹⁶ , שאסור לו ליטמא גם לאחותו ⁹¹⁷ – הרי המבואר כאן שהקב"ה יורד למקום הקליפות ומיטמא כו', קאי על בחי' כהן הדיוט שלמעלה, בחי' ז"א, שבו הו"ע המלחמה דאדום ללבושיך, וכמובן בזהר ⁹¹⁸ , משא"כ כהן גדול שהוא בחי' אריך או חכמה וכו' (ראה ביאוה"ז ס"פ לך ובדרושי חנוכה בכ"מ), שהם למעלה מהשתלשלות, אינו בענין אדום ללבושיך (בחי' ז"א), ובמילא אין בזה מלכתחילה ענין טומאה כו' ⁹¹⁹ .

ועפ"ז מתורצת גם קושיית מהרש"א ⁹²⁰ (סנהדרין שם) הלא הוא ית' מכונה לכהן גדול שאסור לטמא אפילו לבן – כי כה"ג הוא בחי' אריך כו'.

ובפרטיות

יותר מבאר הכתוב (במעלת כנס"י שבגלל זה לה יטמא) ג' ענינים, אחותו, הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש ⁹²¹ .

416

והענין בזה, דהנה, מ"ש הקרובה אליו הרי זה ע"ד מ"ש לעיל מיני' כי אם לשארו הקרוב אליו ⁹²² , זו אשתו ⁹²³ . ופי' הכתוב ולאחותו גו' הקרובה אליו הוא ע"ד מ"ש ⁹²⁴ ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, כידוע ⁹²⁵ שלמעלה ישנו ענין היחוד גם באחותו. והיינו, שיש מדריגה בכנס"י כפי שהיא בבחי' אחותו בלבד, ויש מדריגה בכנס"י כפי שנעשית גם הקרובה אליו, בחי' אשתו. והחילוק ביניהם ⁹²⁶ , שאחותו מורה על האהבה הטבעית, וכמו אח ואחות שאהבתם היא טבעית מצד תולדתם, ולא שייך בה הפסק ושינוי, והו"ע עבודת הצדיקים, שממשיכים מבחי' לא שניתי ⁹²⁷ . אמנם, הקרובה אליו, זו אשתו, הרי הקירוב והחיבור ביניהם אינו מצד טבע תולדותם, שלכן שייך בזה הפסק כו', אבל לאידך יש בזה מעלת החידוש, שבזה הוא עיקר התענוג, כידוע ⁹²⁸ שתענוג תמידי אינו תענוג בערך התענוג שהוא באופן של חידוש, ובעבודה הו"ע עבודת הבעלי תשובה. וכיון שבכל אחד מב' סוגי העבודה דצדיקים ובעלי תשובה יש מעלה שאינה בזולתו, לכן צ"ל ב' הענינים, אחותו והקרובה אליו. וממשיך בכתוב, אשר לא היתה לאיש, דקאי על עשו שנקרא איש שדה ⁹²⁹ , והיינו, שגם בזמן הגלות כו' לא היתה לאיש, כי גם בשעת החטא היא באמנה אתו ית' (כמבואר בתניא ⁹³⁰ ). ובשביל ג' ענינים אלו שבכנס"י (אחותו – מעלת הצדיקים, הקרובה אליו – מעלת בעלי תשובה, ואשר לא היתה לאיש – שגם בשעת החטא היא באמנה אתו ית'), הנה לה יטמא, שהקב"ה יורד למקום הטומאה בכדי לגאול את כנס"י.

ומוסיף

בהמאמר ענין נפלא (אַ געוואַלדיקן ענין), שירידת הקב"ה למקום הטומאה היא בשביל לגאול את ישראל דוקא, ולא בשביל בירור והעלאת ניצוצות הקדושה ⁹³¹ , והיינו, שבשביל לברר את הניצוצות שנפלו בהקליפות לא הי' יורד למקום הטומאה ⁹³² , אלא רק לה

417

יטמא, כי כנס"י נקראת אחותו והקרובה אליו כנ"ל, אך כאשר לה יטמא, כשיורד לגאול את ישראל, הנה עי"ז יעלו הניצוצים ג"כ. וכהמשל במדרש ⁹³³ למי שאבדו לו פרוטות, שמצד עצמם אין כדאי לטרוח עליהם לחפשם, אלא ע"י שאבדו לו מרגליות ג"כ באותו המקום, שמוכרח לחפשם, הנה עי"ז ימצא הפרוטות ג"כ.

ד) ומסיים

בזהר שם: אמרו ישראל לישעי' מאן הוא דין דיעביד כל כך, פתח ואמר אני4 מדבר בצדקה רב להושיע כו'. והענין בזה, דהנה, אני הוא בחי' ז"א, ואני מדבר בצדקה הוא המשכת בחי' ז"א בבחי' דיבור ובבחי' צדקה, דהיינו בחי' המלכות, שזוהי ירידת הקב"ה (ז"א) בבחי' המלכות בכדי לירד למטה ולגאול את ישראל. וטעם הדבר ⁹³⁴ , לפי שבחי' המלכות עצמה היא מלאה גבורות, כידוע שעיקר בנינה מהגבורות, ולכן על ידה אי אפשר להיות הגאולה, כי אם ע"י המשכת הז"א במלכות דוקא, כי החסדים דדכורא ממתיקים הגבורות שבבחי' המלכות. וזהו ענין הצדקה, כי המלכות עצמה נקראת צדק (בלא ה'), וענין צדקה בה' נעשה ע"י המשכת ה' חסדים דז"א שממתיקים את הדינים דמלכות ⁹³⁵ .

______  ______