377

שיחה ב

שבת נחמו

. . . ואסיים במה שאמרתי בהמשך לשבת נחמו במשארז"ל שהיא נחמה בכפליים, היינו כפליים לא רק בכמות אלא גם באיכות, זאת אומרת, שהנחמה תהי' באופן כזה, שלא רק שחיא מסירה את הצער, אלא גם מהפכת את הצער גופא לעונג, היינו שהאדם גם בעיני בשר רואה, אשר היסורים שארעו לו הרי א) יש טעם עליהם, אבל אי אפשר לקרוא זה נחמה בכפליים, כי אינה אלא נחמה גרידא, ומה שמוסיף הנביא שהנחמה בכפליים, היינו ב) שרואה שהיסורים עצמם לא היו יסורים אלא השפעה של טובה מכוסה, שמפני רוב טוב נמשך למטה בצורה כזו. ופירוש הענין מובן ממה שכתב בקיצור בתניא פכ"ו, וכמסופר ג"כ בגמרא, שיש נוסחא של כל דעביד רחמנא לטב עביד, ונוסחא נוספת ומעולה מזו - גם זו לטובה, וכמו החילוק דמעשה דרבי עקיבא ממעשה דנחום איש גם זו, שר'"ע על ידי שנכבה הנר ונאכל החמור והתרנגול וכו ניצל על ידי זה מהיזק גופני, וראה שסוף סוף על ידי הצער שסבל באה לו טובה, אבל העובדא עצמה הוא ענין של צער. וזהו נחמא גרידא. משא'"כ במעשה דנחום איש גם זו, כבשהחליפו האבנים טובות ומרגליות על עפר, ונעשה לו נס בעפר, שלא הסתפקו בזה שעל ידי הצער ניצל הוא מהיזק, אלא אדרבה הוכיחו לו שאין זה צער אלא טובה גדולה ביותר*.

ויהי רצון שגם בנידון דידן הנה לא יהי' רק ענין של כל דעביד רחמנא לטב עביד, אלא שיהי' גם כן ענין של גם זו לטובה, שהכל יכול יגלה את הכוונה פנימית ואז יראה ,בי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא" . . .