235

(בראותם את כל הניסים וכו') ענין האמונה (,וירא ישראל גו' ויאמינו בה' גו"*), שהאמונה היא היסוד של עבודת ה'. אמנם מאידך, זהו רק היסוד, אך לא עבודת ה, מצוות בפועל - עדיין לא קיימת ,תבואה" מוכנה (בהתאם לסדר הענינים בזמן בפשטות, שתחילה התרחשה יציאת מצרים, לפני שהתורה והמצוות ניתנו לעם ישראל).

[יתר על כן: אמונה בלבד - תיתכן גם באופן, כמאמר הידוע'* ,גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" (=גנב הבא במחתרת מתפלל לה' שיעזרו) - מבלי הבט על כך שהוא מאמין באמונה שלימה במציאות הבורא ויודע כי הצלחתו בגניבתו תלויה ברצון ה' - ולכן ,אפום מחתרתא רחמנא קריא" - בכל זאת, לא פועלת עליו האמונה לציית לקדוש-ברוך-הוא ולא לגנוב. כי לא בהכרח שתהיה לאמונה השפעה ממשית ופנימית על האדם].

חג השבועות, זמן מתן תורתנו, בו נתן הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל תורה ומצוות, ובני ישראל קיבלו אותם על עצמם באמירה ובאופן של ,נעשה תשמע" - הוא בדוגמת קצירת התבואה, שהתבואה כבר מוכנה ונקצרה על-ידי האדם; אך עם זאת, זו רק קבלה במחשבה ודיבור וחסר עדיין

ברכה - שמח"ית

ענין המעשה'י (אסיפת הפירות לרשותו של האדם), להוריד וליישם זאת בפועל בחיי היום יום.

וזהו החידוש של חג הסוכות: כאשר חולף הזמן - ועבודת השם הנעשית בו - בין שבועות וסוכות, ובמהלכו, כולל מצבים שונים המתרחשים בחיי היום יום, מתנהגים בני ישראל על פי תורה ומצוותיה - נפעל בכך הענין של ,באספך את מעשיך מן השדה": התבואה הרוחנית נאספת לתוך הרשות הפרטית, וקיים בטחון ביחס לעבודת התורה ומצוות - התבואה הרוחנית - גם במעשה.

ובכך מובן, מדוע גודל השמחה של חג הסוכות קשורה עם היותו ,מאסף" של ה,תבואה" הרוחנית - ובפשטות: השמחה של סוכות היא שמחה של מצוה (שמחת לולב ושמחת ישיבה בסוכה").

4 עבודת התשובה - הוכחה שהתורה ,נחקקה" בבני ישראל

על כך מתעוררת לכאורה השאלה: מוצאים הרי, שלאחר קבלת התורה לא זו בלבד שהיה חסרון אצל בני ישראל בשמירת התורה ומצוות כדבעי, אלא