422

והנה האדם עץ השדה*, היינו שישנו חלק חשוב מחיי האדם, אשר בו דומה הוא מצד כמה ענינים לכמה ענינים בחיי מין הצומח.

השרש -- היא האמונה, אף שאין לזה מקום ע"פ השכל וטו"ד. אבל עי"ז הוא קשורו עם מקום ומקור חיותו הוא הקב"ה, ועי"ז נמשך חיותו גם כשהאדם כבר גדל בחכמה ובתומ"צ.

גזע -- תומ"צ. רוב בנינו של האילן. ומשנה לשנה מתרבה, כי האמונה צ"ל בתוקף גם אם אין שכלו מפותח וקטן הוא בחכ'. משא"כ תומ"צ, שצ"ל -- בא בימים, שבכל יו"י מוסיף תומ"צ, כי ימים יוצרו גו'. והתנאה לפניו בתומ"צ, שזה נראה לעין כל, וגם השכל מודה על יופים. וישנם מצות שמסתעפים לכמה מצות (ציצית -- די מצות, מקדש כולל כמה מצות: כלים, קרבנות כו') וכמו ענפים המסתעפים גם הם לכמה ענפים קטנים.

אבל -- זכות יש לה פירות, היינו שיש סוג מצות שמשפיע על אחרים ג"כ ע"י עשיתם, וכמ"ש בפיה"מ בטעם שטוב לבריות אוכל פירותיהם בעוה"ז, וזהו אחת מתכליות בריאת האדם שישפיע גם על זולתו היינו שמעשה הטוב שלו יזריע ויצמיח פרותיהן כיוצא בהן.

והנה אם חפצים שיהי' הזרע זרע של קיימא -- זהו תלוי בגרעין דוקא היינו במה שאין בו טעם ולא ריח היינו מה ובאיזה אופן נכנס ללב השומע דוקא אם הוא יריש ומדבר במס"נ ומצד נקודת האמונה אשר בו (אף שזהו מכוסה, ובגלוי אומר טעמים שכליים. וכמו שהגרעין מכוסה בגוף הפרי ובקליפתה שיש להם טעם ומראה וריח, אבל הגורם לדיבורו והנותן חיות והתלהבות בדיבורו הוא המס"נ שלו) ואז מצמיח אילן גדול נושא פירות וענפים.

המורם מכל הנ"ל: שרש האדם וקישורו עם מקור חיותו הוא אך ורק ע"י האמונה בלי כל יפוי ושרך ופרכוס, וחלישות באמונה אפי' קלה -- מחלשת כל קיום האילן אף אם הוא גדול וחזק בגזע ענפים וכו', כי אין כ"ז מועיל אם האמונה אינה בתקפה.

תפקיד האדם להוסיף תומ"צ בכיו"י, וכאילן הצומח וגדל תמיד. וזה אך זה הוא במינו ואיכותו ומהותו, אבל בתוך הגזע, הענפים ואפילו העלים נובע חיות, אשר השרשים שואבים מן הארץ -- כנס"י מקור הנשמה -- ושולחים בגזע, בענפים וכו" להחיות אותם. כי בתומ"צ צריך לזכור תמיד כח המס"נ (סש"ב ספכ"ה) ובאמונתו ימי' כל התומ"צ שלו.

אכל סו"ס תכלית האדם הוא להשפיע גם על אחרים.

-- קודם חטא עה"ד כל האילנות נשאו פרי. ולע"ל עתידים כל אילני סרק לשאת פירות. -