233

בשונה מדעת ,ראשונים" אחרים?, שרק בפרק הראשון של ההלל עונים הללוי', ואילו בפרקים האחרים נהגו לענות במילה שפותחת את אותו הפרק.

(ב) שיש מספר מסויים של עניית הללוי' - (,סימן להם שנותיו של אהרן"). כלומר, שחייבים לענות את בל קכ"ג הפעמים.

ד העניות - תקנה נוספת או חלק מחובת ההלל!

ההסבר לכך הוא:

לגבי הסדר של העניה כאשר גדול מקריא את ההלל, שואל ה,מאירי"?: לשם מה יש צורך בעניית הללוי, והרי אפשר לצאת ידי חובת ההלל על ידי שמיעת שליח הציבור, כי שומע כעונה'?? והוא משיב, שהלל ,כעין תפילה הוא", ולגבי תפילה קיים הכלל?, ש,אין אדם מוציא ידי חבירו בה". אך משום ש,אינה תפילה גמורה" הקלו, שאין חייבים לומר את כל ההלל, כבתפילה, אלא די בעניית הללו" וכדומה.

אך מדברי הרמב"ם על מנהג זה ובו ראוי לילך", נראה, שאין זו קולא, שאם כך, הרי מובן שראוי שלא

להשתמש בהקלה זו בדין ולומר את ההלל כולו.

ולכן יש לומר, שלדעת הרמב"ם, עניית הללוי" נחשבת בדיוק כאילו אמרו את ההלל כולו. כפי שמוצאים בעניית אמן על ברכה, ש.העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך"<: כאשר שומעים ומתכוונים לצאת ידי חובה, אך אין עונים אמן, הרי יוצאים גם כן ידי חובה אך אין נחשבים ..כמברך". ואילו כאשר עונים אמן, = הרי זה כמברך".

כלומר: לפי המאירי, הרי עניית הללוי' וראשי פרקים אינה פרט בעצם אמירת ההלל, אלא זוהי תקנה נוספת, כדבריו?: ,כדי להפליג בהערת השמחה". כלומר, בחובת אמירת הלל אפשר לצאת על ידי שמיעה, לפי הדין של ,שומע כעונה", אך כדי שתרבה השמחה, צריך להשתתף באמירה ממש, וואת באמצעות עניית הללוי'.

אבל הרמב"ם סובר, שעניית הללוי' וכו' אינה ענין צדדי באמירת ההלל, אלא חלק מחובת אמירת הלל: השמחה