185

ט. אמונת *שראל בנבואת משה - אמונה שלימה וודאית

למרות שדברי התורה תקפים יותר מדברי נבואה, ודוקא התורה ,,עומדת לעולם ולעולמי עולמים", הרי דוקא משום כך יש מעלה בנבואה על פני התורה, לגבי הנבראים:

התורה היא רצון עצמי של הקדושברוך-הוא, ולכן היא נעלית באין-ערוך מן הנבראים, ומן האפשרות שהם יתפסו וישיגו את עצם התורה*. לעומת זאת הנבואה, שהיא התגלות אלקות לנבראים - גילה סודו*% - בדרגתם*, אם קיימים התנאים של חכם, גבור" וכדומה - הרי זה באופן שההתגלות גורמת לישראל למטה לחיזוק האמונה באלקות.

לפי זה מובנת ההרחבה בהסבר הרמב"ם בפרק ה' על אופן האמונה של ישראל בנבואת משה ותורת משה - כי אין זה סתם סיפור בתורה, אלא הלכה, שיש בה שני ענינים:

(א) האמונה שיהודי צריך להאמין בנבואת משה צריכה להיות בודאות - אמונה שלימה ,,שאין בה דופי".

(ב) כדי שהאמונה תהיה כזאת, אין היא צריכה להיות ,מפני האותות", אלא לנבוע מכך ש,עינינו ראו... ואזנינו שמעו", שרק כך יכולה להיות אמונה שלימה שאין בה דופי.

ולכן גם מסביר הרמב"ם מדוע אסור להאמין ולציית לנביא ש,בא להכחיש נבואתו של משה" אף כאשר הוא מראה ,אותות ומופתים גדולים", כי ,,נבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה .. זה בא .. להכחיש מה שראית בעיניך..." - אין זו סתם הסבר והוכחה לכך ש,אין שומעין לו", אלא הלכה, וגם בהלכה זו יש שני ענינים:

(א) הווודאות באמונה צריכה להיות עד כדי כך שאפילו ,,אותות ומופתים גדולים" לא יטילו בה ספק.

(ב) כדי שהאמונה לא תיחלש על ידי ה,אותות ומופתים", צריך היהודי להסביר לעצמו, שזה מכחיש ,נבואתו של משה שראנו וששמענו". והרי אפילו ,,אותות ומופתים" אינם יכולים להטיל ספק בדבר אשר ,ראית בעיניך". כלומר, השלימות והוודאות המוחלטת ב,אין שומעין לו" נובעת מכך ש,בא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו".

התוקף של ,בעינינו ראינוה", ודוגמא בהלכה דוגמא לתוצאה מעשית בהלכה הנובעת מהוודאות של בעינינו ראינו אנו מוצאים בהלכה הקובעת שאין עד נעשה