55

בירושלמי? מובא, שהמחלוקת בין רבי ליעזר לרבי יהושע אם הקינוי לאשתו הוא חובה או רשות, קשורה למחלוקת בין בית"שמאי לבית-הלל במשנה, בסוף גיטין, אם (כדעת בית" שמאי) ,לא יגרש אדם את אשתו אלאאם"כן מצא בה ערוה", או (כדברי בית-הלל) ,,אפילו הקדיחה תבשילו":

במקרה שמצא בה דברים כאורין (מכועריםי)" ללא עדים?, הרי לפי בית"שמאי ,,לגרשה אינה יכול, שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינה יכול, שמצא דברים כאורין", ולכן הוא חייב בקינוי, כדי לברר אם היתה בה ,,ערות דבר" אם לאו. ואילו לפי בית-הלל, שמותר לגרשה אף אם ,הקדיחה תבשילו", הקינוי הוא רשות בלבד, כי באפשרותו לתת לה גט.

ה,,תוספות""' מצטט את דברי הירושלמי", ושואל: ,לפי הירושלמי כייון דתליא (=שתלוי) קינוי בגירושין, הוה ליה למתני בתר גיטין (=היה צריך לשנות סוטה לאחר גיטין)". ואומרים המפרשים, שלפי הירושלמי, אכן, באה מסכת סוטה לאחר גיטין'!, וכך סובר הרמב"ם.

אך קשה לקבל תירוץ זה: התלמוד בבלי איננו קושר בין ענין הקינוי לגירושין

כפי שרואים גם?' מכך שבתלמוד הבבלי'' מובאת אותה מחלוקת לגבי קינוי, אם הוא חובה או רשות, אלא שבעלי המחלוקת הם רבי עקיבא (חובה) ורבי ישמעאל (רשות), והרי רבי עקיבא סובר'', שמותר לגרש אשה ,אפילו מצא אחרת נאה הימנה"5.

יוצא איפא, שלשיטת תלמוד הבבלי, מסכת סוטה איננה המשך לגיטין, ולכן כפשטות לשון הגמרא, באה מסכת סוטה מיד לאחר מסכת נזיר. כיצד ניתן אפוא לומר, שהרמב"ם נוקט בשיטת הירושלמי נגד שיטת הבבלי?

יתרדעל-כן: אם הרמב"ם סובר כשיטת הירושלמי, שחובת הקינוי תלויה בגירושין = כיצד הוא פוסק (כרבי עקיבא) שהקינוי הוא חובה*,