492

שיחה טו

קדושים

. . להל' דעות פ"ז ה"ד. אולי י"ל דכוונת הרגצובי בציונו לתוספתא פ"א דע"ז - לשלול (כמקור הרמב"ם דלא כמש"כ בעין משפט) מרז"ל דערכין (טז, א) - שהוא בו מפורש: לעולם אל יספר כו'. וביד כאן מגביל ,בפני שונאיו" (וראה פיהמ"ש אבות פ"א מט"ז) -- וראה הל' דעות פ"ה ה"ז. פ"ו ה"ג.

בהמשך להנ"ל -- מתאימה יותר גירסא הנפוצה בתוספתא דע"ז: לא ישא אדם ויתן כו', ולא גירסת הכת"י ,לא ישיח" (באיזה אופן שיהי') -- נוסף על העיקר -- שכמדומה למד הרגצובי בספרים שאין בהם ההגהות ע"פ כת"י.

זה עתה נתקבל מכתבו ממוצש"ק פ' תשא, כן בעתו נתקבל מכתבו הקודם. ונבהלתי למה שכותב בו ע"ע, וכבר סיפרתי כמה פעמים מה ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שסיפר לי, אשר נכנס אליו אחד ליחידות ושאל תיקון על איזה ענינים, ובשעת מעשה תיאר מצבו הרוחני באותיות מבהילות. וענהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר ידוע חומר הענין דלשון הרע, שאסור לספר על חבירו וגם על עצמו, וד"ל. ולפע"ד, יש להוסיף ביאור בזה, ע"פ הידוע בכמה מקומות בחילוק דלה"ר ומוציא שם רע, אשר מוצש"ר הוא בדבר שקר, ולה"ר הוא אפילו כשמספר אמת, ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ספ"א דאבות והל' דעות ז, ב. ובכ"ז גדול האיסור, על פי המבואר בחסידות, אשר כשמתאר חסרון של חבריו או אפילו של עצמו, הרי לפעמים תכופות ממשיכים ומגלים את החסרון מעולם המחשבה לעולם הדבור. אשר מובן שכל זמן שנשאר במחשבה אינו פועל פעולה, משא"כ כשבא בדבור, ובמילא מזיק. וכלשון רז"ל, לישנא תליתאי. ועאכו"כ בענין של כת"ר שיי, שהמשיך זה גם בכתב, היינו במעשה. והשי"ת יצליחו להחליט בעצמו להחזיק בהקו דועשה טוב, היינו בהמשכת אור בנפשו ובחלקו בעולם, ע"י תוספת אומץ בתורה ומצות ובמאור שבתורה זוהי תורת החסידות, ואם מעט אור דוחה הרבה חשך, הרי עאכו"כ הרבה אור.

ידוע שע"פ טבע, הנה מי שאומנתו טבחא, הוא מקו הגבורות, וכמרזיל (שבת קנו, א), ואפשר שזהו ג"כ הסיבה למה שכותב במכתבו על עצמו. ובכל זה -- הרי זה תכלית העבודה להפוך מדותיו הטבעים, וכשיתעסק בזה, בטח יצליח.