385

ברוך-הוא, אין לומר, שכל מטרתה היא למען דבר אחר, ולאחר השימוש בה לצורך צבת אחרת כבר אין מטרה למציאותה, אלא שבכך היא זוכה גם לחשיבות ולתכלית כשלעצמהפי.

הסיבה לכך שכן הוא הדבר בגשמיות, היא מפני שכך הוא בתורה: אמנם מצד עבודה מסודרת ומדורגת, עבודה שלפי טעם ודעת, אין להכשר מצוה חשיבות עצמאית, אך בכל זאת, מצד רצון העליון'+, רצונו של הקדושברוך-הוא עצמו הנמצא בכך, אין הבדל* בין המצוה עצמה לבין הכשר מצוה*.

לכן, כאשר יהודי בטל כלפי רצון הקדוש-ברוך-הוא, אין לגביו הבדל במה מתבטא רצון זה, כפי שאומר אדמו"ר הזקן*, שאף ,אילו נצטווה לחטוב. עצים", הוא היה מקיים זאת באותה התלהבות.

ולכן קשורה גם עבודה זו לערב שבת בין השמשות, כי זאת עבודה הנעלית מהעבודה המסודרת והמדורגת של צורת ,אדם". ומכך נובעת ההשפעה גם לגבי נבראים גשמיים, שבריאת הצבת היתה בערב שבת בין השמשות%.

ח. ההוראה: חשיבות ההכנה למצוה

וההוראה הנלמדת מכך לגבי ,מילי דחסידותא" היא עד כמה חשובה התעסקותו של יהודי גם בענינים שהם ,לא יותר" מאשר הכשר מצוה. ומעשה רב

בגמרא%* מסופר על ,גדולים מעשי חייא", שהוא עצמו התמסר לא רק לעצם הלימוד עם ילדים יהודיים, אלא הוא עצמו ביצע את כל ההכנות ואת ההכנות להכנות לצורך לימוד התורה - הוא עצמו גידל פשתן. הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף. וכתב ,,חמשה חומשי" בשביל הילדים.

ולכאורה, תמוה מאד: מדוע היה צריך רבי חייא בעצמו לעשות כל זאת? כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על אחד מתלמידיו או עבדיו, כדי לא להעסיק בהן ,,יושב אוהל"?

אלא עקב התבטלותו המוחלטת כלפי רצון הקדוש-ברוך-הוא, יש בו אותה