170

ח. נגיעה רגילה של העולס הזה אינה פוגעת בעצם מהות היהודי

ההוראה הנלמדת מכך בעבודת ה' היא:

כלי חרס, הנעשה מעפר, רומז לאדם ש,יסודו מעפר"?, כנאמר ,ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה...", ,בי עפר אתה..." , דרך של ,,עזוב תעזוב עמו"? - הפיכת גופו וחלקו בעולם לדירה לו יתברך (בתחתונים) - אין הוא איפוא אשם בכך

מצורע גב

שנדבקו בו עניני העולם הזה, אם"כי בסופו של דבר הוא צריך להתנקות מהם*.

במה דברים אמורים על אדם המחשיב את עצמו כפי שבראו הקדושברוך-הוא - לכלי חרס - המורה על דרגת התבטלות, אך אם הוא מחשיב את עצמו לכלי עץ, למציאות גדולה ומפותחת (כעץ הצומח ומתפתח), או לכלי מתכת, שישותו קשה כמתכת, הרי אז אין הוא כפי שנברא, ולפיכך הוא נטמא גם ,מאחוריו".

ועל כך אומר רש"י ,,יכול אפילו נגע בו מאחוריו" - כי הזיבה אינה. ענין טבעי כדם נדה*, אלא מחלה - יותר דם מכפי שצריך להיות לפי הטבע. ומשמעות הדברים בעבודת האדם היא: דם נדה הוא הרע הקיים אצל היהודי מטבעו, ,כי יצר לב האדם רע מנעוריו"?. אך גם זיבה הוא מה שהאדם מגרה יצרו עליו יותר מכפי שהיצר הרע מבלבלו בעצמו, ובלשון ספר החינוך'*: ,,ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר בהתמדה במאכליו...".

ולפיכך ניתן היה לחשוב שבמקרה זה נטמא האדם (,כלי חרס") אפילו ,מאחוריו", כי הוא נכשל בדבר רע שאיננו הכרחי מצד טבעו.