233

מלאכה בזמן התוספת בעל כרחו. כלומר, התורה אסרה לעשות מלאכה זמן מסויים?? לפני שבת3.

- המשותף לשני האופנים האלו הוא, שהחובה מוטלת על הגברא (על האדם), אלא שיש בכך שתי דרכים: א) האיסור על ה,גברא" הוא מצד קבלתו על עצמו. ב) האיסור חל על האדם גם ללא קבלה.

ג) התוספת מחול על הקודש באה מן השבת עצמה, בסגנון הידוע: ה,חפצא" - השבת - מוסיף מלפניו ומלאחריו; קדושת השבת מתפשטת מלפניו ומלאחריו. וממילא האדם אסור אז בעשיית מלאכה**.

ה. לפי הברייתא - התוספת תלויה ב,גברא", לפי המכילתא - בהחפצא

וזהו החידוש במכילתא:

לפי שיטת הברייתא (והש"ס) חל הציווי של ,מוסיפין מחול על הקודש" על האדם בלבד - ,כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש"- זוהי הלכה בשביתת האדם: הוא צריך לשבות ממלאכה בזמן החולין הסמוך לקודש.

לפי המכילתא, יש בשבת ענין עמוק יותר בתוספת, שהשבת עצמה מוסיפה מלפניה ומאחריה. זה מובן באמצעות המשל המובא במכילתא ,משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו": כשם שהזאב בעצמו טורף מלפניו ומלאחריו, כך התוספת מחול על הקודש היא באופן שהשבת עצמה ,טורפת"< מלפניה ומאחריה*.

בהערה 21).

אבל גם לאופן זה י"ל שיש חידוש באופן הג' שבפנים. כי לב' אופנים הנ"ל אינו התפשטות דקדושת שבת, כ"א דין תורה שיש קדושה (אם ע"י קבלת האדם או ממילא) על זמן הסמוך לשבת. משא"כ לאופן הג' שבפנים. ראה לקמן הערה 31.

ולהעיר מצפע"נ לרמב"ם הל' שביתת עשור פ"א ה"ו. שו"ת צפע"נ דווינסק ח"ב סוסל"ב.

*24) עפ"ז יובן החידוש במשל זה על המשלים הנ"ל הערה 20 (ועד"ז על הגירסא לאב שהי' טרוד - הנ"ל הערה *8), כי שם מדגישים הזהירות והחיוב על האדם, בנ"א נזהרין, כהברייתא (וכההתחלה במדרש הגדול שם ,שצריך להוסיף מחול על הקודש") וכו'.

5 להעיר מצפנע"נ עה"ת פרשתנו עה"פ.