153

והנה מכיון שא' מחלקי המצוה היא הכוונה ,לשעבד הלב והמוח כו *, מובן שגם זה צ"ל כל עת קיום המצוה **. אמנם, מכיון שבעת ההנחה היתה לו כוונה זו דשעבוד הלב והמוח, ומצד כוונה זו הרי הוא ,עומד ביראה כו" הנה גם במצב ד,סתם" הבא לאחריו, אף ,שעוסק כו' ואין דעתו על התפלין ממש". נמשכה הכוונה שהיתה בעת ההנחה על כל משך הזמן שלאחריו, ולא הוי היסח הדעת ממנה, וע"ד לשמה ,שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד כו' וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ס"ת או לשמו ולשמה

וכש"כ וק"ו בתפלין ש(היסח) הדעת היא בקשר עם שעבוד בכלל וסתמי דהמוח והלב.

חמור מכולם ציץ -- דאף דשווה לתפלין ד(היסח) הדעת קשור באזכרות שבהם. הרי ענינו ופעולתו לכפר ולרצות על הדם ועל החלב שקרובו וכו' *יי -- קרבן מסוים בזמן מסוים.

אבל ,בשעומד בשחוק או קלות ראש נק' היסח הדעת" בתפלין * -- כי הוי היפך ושלילת הכוונה הנ"ל ומבטל פעולת שעבוד הלב וכו' שהי' לו בעת

(משא"כ בתפלין של יךד דהמצוה היא מה שלובש -- ההגחה).

*33) להעיר מסידור אדמוה"ז (ו/ א).

4) תניא פמ"א (נח, ב).

*34) ראה יומא (ז, א ושם). פרש"י תצוה כח, לח.

5) אבל לא מצינו זה בכתיבת גט -- כי ,שחוק" אינו ,היסת הדעת" בכלל, כ"א רק ד,הדעת* שצ"ל מצד האזכרות -- עמידה ביראה.

האזינוג

הנחתן, ואז נפסקה שייכותו למצות תפלין והוי היסח הדעת *5.

ה. והנה אדה"ז מביא ב' דיעות לענין הפסק בין ברכה"ת להתחלת הלימוד *: ,י"א שא"צ ללמוד מיד אחרי' אלא אע"פ שמפסיק בין ברכה ללימודו דינו כאילו הפסיק באמצע לימודו כו' ואינו דומה לברכת המצות כו' אבל ת"ת שחייב לעסוק בה תמיד כשמפסיק בין ברכה ללימוד לא חשיב הפסק מאחר שבאותו זמן שמפסיק מחוייב הוא ללמוד. ויש חולקים ע"ז ונכון לחוש לדבריהם כו"".

וי"ל (לא לאפושי במחלוקת) דהדיעה הב' לא פליגא על עצם הסברא דמצד שת"ת ,חייב לעסוק בה תמיד" יש להאדם שייכות לתורה גם בשעה שאינו עוסק בה *י (ופליגא רק אם נאמר סברא זו גבי ההפסק בין ברכתה לתחילת הלימוד).

ולכן לכו"ע אין צריך דעת בפועל במשך היום שלא ייקרא הפסק והיסח הדעת, כי עצם החיוב לעסוק תמיד בת"ת מקשר האדם להמצוה **. ולכן גם כשנכנס למרחץ וביהכ"ס שאסור