19

ביומא דשבתא מאיר בחי' נעלית יותר, בחי' ז"א, מדות דאצילות. ואח"כ בזמן רעוא דרעוין הוא גילוי הבחי' ומדריי שלמעלה מז"א ומל', שממנה בא היחוד דז'א ומל'. ולכן אומרים בתפלת ערבית של שבת ,וינוחו בה" (מלי), בתפלת שחרית ;וינוחו בו" (ז"א). ובתפלת מנחה ,וינוחו בם" (יחוד ז'א ומל') *.

והנה מכיון שבליל שבת יש עליית העולמות יי, ספי' המל' מאירה בבי"ע כפי שהיא באצילות, לכן מתבטלין ב(ליל) שבת כל הקליפות **: בימות החול, מכיון שמל' יורדת לברר בירורים שבעולמות בי"ע הרי שהקליפות יש להן ,תפיסת מקום", לכן לא נתבטלו הקליפות בהעולמות. משא"כ בשבת, מכיון שספי' המל' עולה אז באצילות, שאין בה רע בלל ובמ"ש 9 ,לא יגורך רע", לכן העולם הוא במצב כזה שהקליפות בטלים.

אמנם. מובן, שבזה (עליית המלי וביטול הקליפות וכו') שייך וקשור זה (במדה ידועה %) לעבודת האדם 3

ואתחנ1\ א

ולכן ארז"ל 5 (בנוגע לעבודת בנ"י): ,נעשה שותף להקב'ה במעשה בראשית" -- שמהביאורים בזה הוא ע"פ מארז"ל * ,רוח צפונית אינה מסובבת", היינו שמצד הבריאה מצד עצמה הרי צד צפון, המורה על (מקור ומקום +*) הקליפות (כמ"ש ** ,מצפון תפתח הרעה") פתוח הוא, שישנו מקום לקליפות. אבל בשבת, שע"י עבודת בנ"י (המל' עולה ועי"ז) מתבטלות הקליפות, הרי זה כאילו עושים וסותמים * את צד הצפון ונגמרת הבריאה. וזהו שבנ"י נעשים ,שותף להקב"ה "9 בד מע"ב", שגם הם פועלים בבריאת העולם.

ודבר זה נעשה תומ"י בכניסת השבת ע'י קבלת השבת ושמירתה אז.

ואח"כ, כשכרה של עבודה זו, מתעלים (ביומא דשבתא) לדרגא נעלית יותר, לגילוי האור דז'א דאצילות. ואח"כ מתעלים עוד יותר -- עד לד גילוי האור שלמעלה מז"א ומלכות, ומייחדם.

וזהו שבסיום מס' שבת -- היינו שבסיום (ושמירת *) כל הלכות (מס')

2 שבת קיט, ב. טאו"ח סי' וסת. שו"ע אדה"ז שם ס"א.

3 ב"ב כה, רע"ב. וראה לקו"ת ר"פ תזריע:

4 ראה ס' הבהיר סקפ"ג.

6 ראה זת"ג קעת, רע"ב.

8 כי לימוד מביא לידי מעשה (קדושין מי ב)