18

8 לקוטי

נת"ל שבקשירת קשר שאינו ש"ק שאסרוה חכמים אין שום חלק ממלאכת הקשירה דאורייתא, האיסור הוא רק מפני שדומה הקשר לקשירה גמורה מה"ת. דהיינו שאין איסורו בא מצד פעולת הקשירה, כ"א רק מפני שיש לדמותה לענין אחר, למלאכה אסורה -- בלי שום שייכות אלי'. ז. א. שלולא הדמיון אין טעם לאסור הקשירה מצ"ע.

משא"כ פעולת המדידה, דאעפ"י שאין איסורה מצד שייכות למלאכה אסורה מה"ת (לא חלק ממנה ולא -- דמיון אלי'), אלא שכל יסוד איסורה הוא רק מדרבנן -- אולם מאידך הרי . מזה גופא מוכח שאיסורה הוא מצד עצמה, מצד פעולת המדידה: ,שהוא מעשה חול וזלזול שבת".

ומטעם זה מסתבר שבמדידה, שהוא בגדר איסור מצ"ע **, יש להחמיר בה יותר מבקשירה (שאין איסורה מצ"ע, כנ"ל). ולכן כשהמשנה באה להורות ששתיהן הותרו לצורך מצוה, הרי בהיתר המדידה איכא רבותא יתירה, ומשו"ז נקטה (ע"פ דברי התוס' הנ"ל שהחידוש צריך להיות נשנה תחלה) ,מודדין" תחילה ואח"כ וקושרין".

ו הביאור ע"פ פנימיות הענינים למה נשנו ג' ענינים אלו בהסדר של ,פוקקין ומודדין וקושרין? -- ובהקדים דיוק הלשון ,פוקקין וכו'", בלי הווה ופעולה ודאית, ולא תנא .מותר לפקוק וכו'* וכיו"ב, שמזה משמע רמז

\אתחנ\ א

שנן צריכים לעשות ושכן עושים תמיד:

נתבאר במ"א * הטעם (ע"פ פנימיות הענינים*) מה שמסכת שבת מתחילה דוקא בדיני הוצאה -- מפני שברוחניות ה"ז ענין כללי בכל איסורי שבת: ע"י עשיית המלאכות האסורות מוציאים מרשות היחיד (יחידו של עולם) לרה"ר (טורי דפרודא -- עולם הקליפות) י+, ולכן בא ענין ההוצאה בתור הקדמה כללית לכל דיני שבת ו עדיז הוא גם בנוגע לסיום וחותם המסכת ש,הכל הולך אחר החיתום"", שמבאר שם ענין כללי הנעשה ע"י כללות שמירת שבת (בכל פרטי) -- וכדלקמן.

מבואר בכ"מ** החילוק שבין ג' הזמנים דשבת : א) מעלי (ליל) שבתא ; ב) יומא דשבתא : ג) זמן מנחת שבתי רעוא דכל רעוין* -- שבליל שבת הוא עליית המלכות מבי"ע לאצילות, כי בימות החול יורדת המל' לבי"ע לברר בירורים, וכמ"ש ** ,רגלי' יורדות גו'", ובליל שבת היא עולה משם לאצילות. ומכיון שהעולמות מקבלים מספירת המלכות, הרי מאיר אז בבי"ע ספי' המל' כפי שהיא באצילות. אח"כ