127

דהנה ההוכחה מהדין ש,טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך"* היא מצד ענין הכמות, שהרי ההפרש בין תשיעי ואחד עשר לשמיני ושנים עשר וכו' הוא בכמות (דהסמיכות), שהתשיעי ואחד עשר הם סמוכים יותר להעשירי. משא"כ ההוכחה מהא דקרב ע"ג המזבח היא ראי' מאיכות (הקדושה), שהרי ענין הקרבת קרבן הוא איכות מיוחדת.

ולכן ר"מ דס"ל שהאיכות עיקר, סובר שאינו תמורה, כיון שמצד האיכות (מהא דקרב כו') מוכח שיש לו קדושה עצמית *יי. [ומה ש,טעותו אינו מתקדשת אלא בסמוך" -- צ"ל ל"מ ש,סמוך" הוא רק סימן:י על איזו בהמה חלה הקדושה עצמית, היינו שהמעלה ד,סמוך" היא רק להורות שבהמה זו ראויי שתחול עלי' קדושת מעשר; אבל הקדושה גופא שחלה עלי' ע"י קריאת שם עשירי היא

*נ3) ואף שבלא"ה יל שהראי' מהא דקרב כו' עדיפא לי, מכיון שזוהי ראה מעצם מדריגת הקדושה של הבהמה עצמה, משאיכ הראי' מזה ש,אעה מתקדשת אלא בסמוך* היא ראיי מדבר שחוץ הימנה (שאין הקדושה יכולה להתפשט ממנה והלאה) -- מ"מ מובן שלפי הדעה שכמות עדיפא צ"ל עדיפות בהראי' מזה ש,אינה מתקדשת אלא בסמוך" מצד מעלת הכמות שנבו, ומכיון שלר"מ עדיף הראי' מהא דקרב וכו' מוכח שלדעתו איכות עדיפא,

בחולותי א

(לא שמתפשטת בה הקדושה דעשירי (כדעת ר"י), אלא שקריאת שם עשירי פועלת בה) קדושה עצמית].

ולכן כשמביא בגמרא שרבי אמר לר"ש ברי' שקראו לר"מ .אחרים", מביא גם את הענין שבקשר אליו אמר לו זאת -- כי בהלכה זו באה לידי ביטוי שיטתו של ר"מ שאיכות עדיפא, והרי זהו הטעם מה ,דאסיקו לר"מ אחרים", כנ"ל. ולכן גם לאחר שאמר רבי שאינו מזכיר שמו של רימ מטעם שהוא מן ,בגי אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך* ור"ש ענה לו שאעפי"כ יש להזכיר את שמו, כופל עוה"פ הענין ד,אילו הי' תמורה לא הי' קרב" - בא לרמז, כי אעפ"י שבהסברא אשר בהלכה זו דאילו הי' כו' (דאיכות עיקר כו') אפשר לעקור כבודך וכבוד בית אביך, בכ"ז מזכיר שם בעל המימרא משום טעמו של ר"ש; ולאידך גיסא מראה שמפני כבוד בית אב כו" מוכ" רח לשנות ולומר ,אמרו משום ר"מ", ולא ,ר''מ אומר", כי בהסברא שב,אילו הי' תמורה לא הי' קרב* ביקשו לעקור כבוד בית אביוג

ועפי*ז ניחא בפשטות מה שבמקומות רבים במשנה נאמר ;דברי ר"מ?, אף ד,אסיקו לר"מ אחרים" -- כי רק באותן המשניות בהן דברי ר"מ תלויין בשיטתו הכללית דאיכות עדיפא ונאמרו לאחר עובדא הנ"ל יי נאמר