222

שיחה א

פרשת שמיני

א. בפרשת השבוע מדובר על הבהמות הטהורות המותרות לאכילה והבהמות הטמאות האסורות באכילה. התורה מציינת שני סימנים לבהמה טהורה: מעלת גרה ומפרסת פרסה.

בדבר הסימנים קיימת "חקירה"' אם הם משמשים גורמים לטהרה וטומאה, ופירוש הדבר שבגלל העובדה שהבהמה מעלת גרה ומפרסת פרסה היא טהורה, וכן להיפך, או שאינם אלא סימנים מבררים, ופירוש הדבר שטהרת הבהמה נובעת מגורמים אחרים, אלא כדי שנדע אנו אילו בהמות טהורות - קבע בהן הקב"ה סימנים שבאמצעותם נדע כי הן טהורות.

ההבדל בין שני האופנים הוא:

הלכה היא ש"היוצא מן הטהור - טהור" כו':, אף במקרה שאין לו סימני טהרה. לדוגמא: "היוצא מן הטהור ופרסותיו קלוטות" - למרות שאין לו סימני טהרה, הרי הוא טהור, מאחר שיצא (= נולד) מן הטהור.

אם נניח שסימני טהרה אינם אלא סימנים מבררים - מובנת הלכה זו גם מבחינת הסברה: כיון שהוא יוצא מן הטהור, אין דרושים סימנים, אבל אם

נניח שהסימנים מהוים סיבה לטהרה - מחייב ההגיון שמי שפרסותיו קלוטות יהיה טמא, וכל ההלכה שהוא טהור אינה אלא משום גזירת הכתוב.

הבדל ("נפקא מינה") לגבי ההלכה, בין הדעה שהטהרה היא מצד הסברה לבין הדעה שהיא משום גזירת הכתוב, הוא:

אסור לשחק בדבר מאכל טהור - במה דברים אמורים? - כשהוא ממין טהור, אבל כאשר הוא ממין טמא וטהרתו אינה אלא מגזירת הכתוב אין קיים איסור זה.

ההוכחה לכך: על הפסוק "לויתן זה יצרת לשחק בו" שואל ה"ירושלמי":: ואיך מותר לשחק בדבר טהור? ומתרץ כי הלויתן הוא בעצם דבר טמא "והותר מכלל איסור". נראה, איפוא, מכאן כי כשהטהרה היא מגזירת הכתוב מותר לשחק בו.

ב. מצויות הוכחות מספר שסימני הטהרה מהווים סיבה לטהרה. כן משמע גם מלשון הפסוק: "כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס וגו'".

הוכחה נוספת מן ההלכה: "תרנגול דאגמא (= תרנגול האגם) - אסור". בתוספות* נאמר כי במקרה זה אין