105

והנה בדרגת ,בכל דרכיך דעהו" עצמה ישנם, בפרטיות, ב' אופנים :

א) אף שכל עשיותיו הן בעצמן קדושה -- בכ"ז נרגש בעשייתן גם ה,גשמיות" שבהן ; עדמ אכילת שבת, שהיא עצמה מצוה, כנ"ל, מ"מ הלא ה" מצוה עצמה מחייבת לענג את השבת בבשר שמן ויין ישן" -- הרי שגם בעת קיום המצוה מורגשת גשמיותם**, שבה הוא התענוג של דברים אלו

ב) שכל עניניו הגשמיים בטלים ומיוחדים כ"כ באלקות, עד שכל מציד אותם נתהפכה לקדושה ואינה נרגשת ה;גשמיות" שבהם כלל -- ולא רק בגלל ריבוי האור דקדושה המאיר בו, בהיותו כל כולו נתון ומסור לבחי' ,דעהו", אלא מצד זה שהדבר הגשמי עצמו נהי' אצלו קדושה.

וגם ענין זה מובן מאופן ביטול הגוף לחיותו של הנפה"ב:

דהנה כלל ידוע הוא, שכשגוף הד אדם הוא בריא, אז אין הוא מרגיש את גופו באיזהו רגש מיוחד -- אי" הרגשתו את גופו היא סימן שבריא הוא; ודוקא כשהוא מרגיש 9 (גם אם לא בהרגשת כאב, אלא אף רק ב-

7) שו"ע אדה"ו סרפ"ח ס"ב. וראה שוית הצ"צ או"ח סל"ו.

8) ואף שמצוה היא, מ"מ מתגשם מצד העונג שבהמאכל ,וכהמעשה הידוע אשר פעם הראה הבעש"ט ג"ע לתלמידיו שור מלובש בבגדי ש"ק ויושב אצל שלחן, כי היי צדיק אחד שאכל בשר לקיים מצות שבת, ומפני תוקף רצונו לקיים את המצוה באכילת בשר נעשה עצמו כן" (רפאני תרח"ץ ס"ה). ולהעיר: המשך תרס"ו ע' קנד, שם ע' רמב. תו"ש ע' 184 ואילך. וראה גם תו"א (עד, א) ולקו"ת (במדבר ז, א) שגם המאכל עצמו (לא העונג שבו) מגשם קצת.

9) להעיר מל' הכתוב: ראשי ראשל (מיב ₪ (ל4

יטיכ שיחות 15

,כובד" המציאות) את אבריו, הראש או הלב, היד או הרגל, הרי זה אות וראי' שמשהו (באבר ההוא או בכל גופו) אינו כדבעי. והטעם לזה: מאחר שכל חיותו ומציאותו של הגוף הוא חיות הנפש, לכן אינו נרגש בפני עצמו בעת שמיוחד עם הנפש כדבעי ומקבל חיותה בשלימות.

עד"ז הוא בחיות נפה"א (וכנ"ל), שיהודי בריא הוא זה, שכל גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם אינם נרגשים למציאות, וכל מציאותם הוא הנה"א.

וע"ד דוגמא בענין האכילה, שכל הרגשתו היא בזה, שעליו להמשיך אלקות בדבר הנאכל ועל ידו בעוה"ז הגשמי והחומרי ע"י אכילתו זו, ומד כיון שהמשכה זו היא עי"ז שמברך (שנוסחה : +בא'"י אלקינו מלך העולם", שממשיך אלקות בעולם) על מאכל -- לכן הוא אוכל את המאכל הגשמי: נמצא שבאכילתו אינו מורגש אלא הענין של ,אלקינו מלך העולם".

ועד"ז הוא בנוגע למשאו ומתנו וכו', שאף שעוסק בהם כמנהג התגרים, הרי כל ענינו בזה הוא ה,דעהו". וע"ד הסיפור אודות ר' בנימין קלעצקער (מגדולי תלמידי אדה"ז) אשר פרנסתו היתה במסחר עצים,. שפעם בעשותו חשבון ממסחריו, כתב בה,סך-הכל": ,אין עוד מלבדו" -- זה הי' אצלו הסה"ב של עניני מסחרו:

ח. כל פרט וענין בעבודת ה' שתורת החסידות דורשת מכאו"א, הנה לראש ולראשונה סללו רבותינו נשי" אינו, בעבודתם הם, את הדרך לעבודה זו *. וכמו"כ הוא בענין הנ"ל, כידוע הסיפור עד אדה"ז אשר מוכח מתוכנו