181

"ושבתי" - פעולה אשר ניכר בגלוי, שהיא נעשית עלדידי הקדוש"ברוך-הוא (כדלעיל בסוף סעיף \), יש להבחין: הביטוי "ושבתי" בענין "בני עמון", הוא רק לגבי כללות האומה. ואילו אצל ישראל, הביטוי "ושב" אמור לגבי כל יהודי ויהודי, שהרי אצל כל יהודי כפרט - "הו" אלקיך", בלשון יחיד* - "אוחז בידיו ממש איש איש... תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

אצל ישראל קיימת השגחה פרטית תמיד, גם בזמן הגלות, אך אז יש צורך בהתבוננות שכלית כדי להבחין בכך בתוך חושך הגלות, בשונה מהתקופה שבה בית המקדש קיים, ובזמן הגאולה,

ולכן נאמר לגבי הגאולה "בידיו ממש", ללא העלם, ואילו לגבי תקופת הגלות "לא ירפך" - נאמר "בידיו" באופן סתמי.

זהו ההסבר לדיוק במילה "ממש" - כי הפעולה של "אוחז בידיו", כשהיא "מלובשת" בלבושי הטבע, קיימת גם לגבי בני עמון, אך לא "ממש".

ט. "גאולה לעצמו" - כאשר ייגאלו כל ישראל ועלדפי "יינה של תורה": לפי האמור לעיל עדיין קשה: כיון שבקיבוץ הגלויות של ישראל, יש חשיבות אצל הקדוש-ברוך-הוא לכל יהודי כפרט, מובן שעד אשר ייגאל

היהודי האחרון - עדיין שרויה השכינה, כביכול, "בצרת גלותם". ואם כך, מתעוררת שוב השאלה: כיצד יגאל הקדוש-ברוך-הוא את ישראל באופן של "אוחז... איש איש": והרי כאשר הוא "אוחז בידיו ממש" את היהודי הראשון כדי להוציאו מן הגלות בדרך של "ושב את שבותך" - הוא יוצא עמו יחדיו מן הגלות?!

הכרחי לומר, שהדרגה שעליה נאמר "אוחז בידיו ממש איש איש" היא הארה מצומצמת ופרטית, שקשורה ונחלקת"*, כביכול, לכל יהודי בנפרד. ולכן אפשרי שהארה פרטית, שקשורה ליהודי מסויים (אשר הוא אוחז בידיו ממש) תצא מן הגלות, אף"על-פי שיהודים אחרים עדיין שרויים בגלות?י. ואילו הגאולה של דרגת עיקר השכינה*+, הנעלית מהתחלקות לפרטים - תהיה רק לאחר שכל ישראל ייגאלו.

וכפי שרומז לכך רש"י "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו", שהגאולה "לעצמו" (עצמותו), תהיה "כשנגאלין" (בלשון רבים) - כאשר כל ישראל ייגאלו. כפי שהוא מדגיש בדבריו "שהוא. ישוב. עמהם", כדלעיל בסוף סעיף ה'.