179

תהיה לשרים המגבילים, כביכול, את ישראל ואת הקדוש-ברוך-הוא, אפשרות להתערב'** בענין של "ושב ה' אלקיך". וזוהי כוונת רש"י בדבריו "הכתיב גאולה לעצמו", שהוא "הכתיב" בתורה את הגאולה לעצמו.

ייתכן לחשוב, שכיון ש"הכתיב גאולה לעצמו", הרי כאשר יגיע זמן הגאולה יוציא הקדוש-ברוך-הוא את עצמו תחילה מן הגלות, ורק אחר כך הוא יגאל את ישראל - על כך מוסיף רש"י "שהוא ישוב עמהם": שיהיה "ושב הו" אלקיך" ביחד עם גאולת ישראל - "את שבותך"יי. וכל עוד לא הושלם קיבוץ הגלויות של כל ישראל, ואפילו יהודי אחד בלבד עדיין בגלות - הרי "שכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם".

ו. קיבוץ גלויות - על ידי הקב"ה בעצמו

לאחר כל האמור לעיל עדיין אין מובן: אמנם, כיון ש"שכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם" נגרם הבדל גם בגאולה, שהקדוש-ברוך-הוא יוציא את עצמו מצרת הגלות, אך החידוש העיקרי הוא לגבי הגלות. מדוע אפוא

אומרת זאת התורה לגבי הגאולה - "ושב... שבותך"?

לכן ממשיך רש"י ואומר "ועוד יש לומר" - שבביטוי "ושב הוי' אלקיך" מתכוונת התורה לענין נוסףיי, שקשור לגאולה, לקיבוץ גלויות: כיון שהקיבוץ של כל ישראל מכל מקומות גלותם הוא קשה, לכן נאמר "ושב הוי' אלקיך", כי במשימה כה קשה ניכר שהיא נעשית על ידי הקדוש-ברוך-הוא בעצמו.

4 קיבוץ בני ישראל וקיבוץ הגויים

אך כאן מתעוררת שאלה אצל בן החמש למקרא: אם קיבוץ גלויות הוא דבר קשה, הרי אין מדובר דוקא בקיבוץ גלויות של יהודים, ואדרבה: כיון שכל ישראל הם כאיש אחד, הרי קיבוצם קל יותר מקיבוצם של גויים, להבדיל, שאינם קשורים זה לזהל?,

מדוע אפוא מודגש בפסוק שיהיה "זשב" דוקא משום ש"הו" (הוא) אלקיך"?

לכן מרחיב רש"י ומביא דוקא את הפסוק המתאים: "גדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלוקטו