175
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ג) בפסוק "ושב הוי' אלקיך" נאמר שהקדושדברוך-הוא שב מגלות. היכן מוצא רש"י בפסוק זה את ההדגשה "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם"? מפסוק זה רואים שהשכינה עמהם", אך לא עמהם בצרה, כנאמר בפסוק "עמו אנכי בצרה" או בפסוק "בכל צרתם לו צרו?
ד) לאחר שרש"י אומר "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם", מובן מאליו, שכאשר ישראל יוצאים מהגלות, גם השכינה יוצאת עמהם''. מדוע צריך רש"י לפרט "וכשנגאלין... ישוב עמהם"?
ה) אף אם רש"י רוצה לציין זאת במפורש (למרות שהדבר מובן, לכאורה, מעצמו), כדי לבאר את המילים "ושב הו" אלקיך"?* - הוא צריך היה לומר רק "וכשנגאלין ישוב עמהם". ומהי כוונתו בדבריו "הכתיב גאולה לעצמו"?
נצבים א
ב. השאלות על דברי רש"י בהמשך
לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר: "ועוד יש לומר, שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמרי' ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן, שנאמר ושבתי את שבות בני עמון"*'.
יש להבין:
א) לשם מה צריך רש"י להביא שני פירושים5'?
אפשר, לכאורה, להסביר מדוע אין רש"י מסתפק בפירוש של "ועוד יש לומר": מהמילים "ושב הוי' אלקיך" משתמע, שהוא נמצא, כביכול, בגלות גם לפני הזמן של "ושב"', ולא שהוא
הערות
- 9. וכשטחיות לשון הלימוד מכתוב זה במגלה שם.
- 0. ישעי' סג, ט. וכדחז"ל על ב' הכתובים (תענית טז, א).
- 1. בספרי ומגילה שם, נלמדים ב' ענינים אלו - גלו שכינה עמהם; כשהן עתידין להגאל שכינה עמהם - מפסוקים שונים. ומזה משמע שהם ב' ענינים שונים (ראה חדא"ג מהרש"א למגילה שם). אבל בפרש"י עה"ת, מכיון שגם מה ששכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם נלמד מכאן - הרי זה לכאורה ענין אחד.
- 2. אבל דוחק הוא, כי כיון ש"וכשנגאלין כו' ישוב עמהם" מובן מעצמו (ממה שמפרש רש"י לפנ"ז "שהשכינה שרוי" עם ישראל בצרת גלותם"), הרי מובן במזילא גם התירוץ על קושייתו "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך".
- 3. ישעי כז, יב.
- 4. כן הוא בדפוס הראשון. בפי' גו"א. ש"ח (השלם, אבל בהמקוצר הנדפס בחומש נשמט כל הקטע) ועוד. וכבר העירו במפרשי רש"י, שבכתוב מצינו: ושבתי שבות מואב (ירמי" מח, מז) ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד) - וכ"ה בכמה דפוסי רש"י; ובנוגע לבני עמון: אשיב את שבות בני עמון (ירמ" מט, ו).
- 5. במשכיל לדוד כאן, שמה שזקוק רש"י לב' הפירושים הוא, לפי שבכתוב כאן נאמר "ושב" ב' פעמים - "ושב הו" אלקיך גו' ושב וקבצך גו'" - ולכן מפרש "חד לעצמו וחד לישראל". עיי"ש.
- 8. אבל ממה שרש"י אינו מעתיק "ושב" השני, ואינו מרמזו אפילו ב"וגו'", מוכרח שב' הפירושים הם ב"ושב הראשון".
- 6. ובפרט, שמכיון שנאמר "ושב (ולא "והשיב") ה"א את שבותך" [צ"ל, שפירוש "את שבותך" (לפי הענין הנרמז ב"ושב") הוא כמו "עם שבותך". וא"כ], מסתבר לומר ש"ושב ה"א" הוא
מצוטט ב־4 עמודים
- לקוטי שיחות 291 לקו"ש ח"ט ע' 175
- תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ז לקו"ש ח"ט ע' 175
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' קרח, א' דר"ח תמוז, ה'תשל"א לקו"ש ח"ט ע' 175
- תורת מנחם שיחת יום א', ראש חודש סיון, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ט ע' 175
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.